זה פשוט: הדלפת מסמך פנימי של השב״כ זה חמור, ודורש חקירה.

זה פשוט: כנגד המדליף הופעלו אמצעים חמורים באופן לא פרופורציונלי שמעבירים תחושה של חקירה פוליטית.

זה פשוט: ראש השב״כ לא יכול לכהן בתפקיד ללא אמון של הממשלה בו, בטח אחרי האסון הנורא. הוא חייב ללכת.

זה פשוט: הממשלה נושאת באשמה לאסון יותר מכל גורם אחר בישראל. לפני שהיא מטיפה מוסר, היא צריכה להיות הראשונה לקחת אחריות ולפנות את התפקיד למי שלא כשל.

אתם מכירים מישהו שמעז להודות בכל הדברים הפשוטים האלה - ביחד?

אם כן, תגידו לו שאנחנו מחכים לו כאן, באל הדגל.

‍

צילום: לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), דרך ויקישיתוף – רישיון CC BY 3.0

‍

מחאה היא זכות דמוקרטית חשובה, סרבנות היא חציית קו אדום

סירוב לשרת בצה״ל או להתייצב למילואים, גם אם הוא נובע ממניעים פוליטיים או אישיים, גם אם הוא בתחפושת של ״הפסקת התנדבות״ - הוא אקט מסוכן שמחליש אותנו כצבא • כל קריאה לסרבנות היא לא רק פגיעה בצבא - היא שירות לאויבנו ופגיעה בכוחנו

‍

את שירותי הצבאי התחלתי כחניך בקורס טיס, ודווקא לאחר שעברתי בהצלחה את מבחני התעופה החלטתי, בצעד שהפתיע את מפקדיי, לוותר על המטוס ולבחור בטנק. היום, כמעט 30 שנים אחרי, אני גאה לומר שאני מפקד בחטיבת שריון שעשתה את מספר ימי המילואים הגבוה ביותר מתחילת המלחמה.

דווקא מהמקום הזה ולאחר שנכחתי בלא מעט לוויות של חיילים שלי, ברור לי כי כל גילוי סרבנות יוביל באופן ישיר לטירוף מערכות.  

תנועת “אל הדגל” בה אני חבר, מובילה יוזמה לחקיקת חוק גיוס ציוני שיבטיח לישראל צבא חזק, המוכן לאתגרים הרבים של ישראל בהווה ובעתיד. אנחנו לא רק פועלים בשדה הקרב, אלא גם מנסים להשפיע על המערכת הפוליטית כדי לוודא שלא יקודמו חוקי פטור משירות לאוכלוסיות שלמות - כך שתפגע יכולתו של צה״ל להגן בכל החזיתות ובבטחון המדינה.

אנחנו נוכחים בועדת חוץ ובטחון, פוגשים שרים וחברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה ומגייסים תמיכה ציבורית להצעת חוק שירות ציוני אותו כתבנו.

בשבוע שעבר, הובלנו צעדה א-פוליטית, שבה השתתפו אלפים מכל קשת החברה בירושלים והיא תוצאה של שילוב ידיים של עשרות תנועות מילואים עם הורים שכולים. הצעדה הזו הייתה קריאה לכולם לשרת אבל לא פחות מכך קריאה נגד סרבנות אחרת - סרבנות ה ״נמות ולא נתגייס!״

לכן אני מקווה לראות את מפקד חיל האויר והרמטכ״ל השריונר אייל זמיר, מדגימים הלכה למעשה שימי הסלחנות כלפי סירוב להתייצבות למילואים חלפו עם הרמטכ״ל הקודם וכל שם שחתום על ״מכתב הטייסים״ יודח משירות לאלתר. בד בבד, עלינו לפעול כך שעל כל מי שמצהיר כי לא יתייצב או לא יתגייס - יוטלו סנקציות קשות.

״איש הישר בעיניו יעשה” הוביל אותנו לחורבן ולנצחון אויבינו. בימים בהם עם ישראל חוגג את יציאת מצרים עלינו לזכור כי אין לאף אחד את הזכות להחליט כי בשם ״הישר בעיניו״ מותר לו להחליש את בטחון המדינה. אנחנו חייבים לשמור על המהות של צה”ל וחייבים לדאוג שכולם ישרתו, כדי לשמור על הנס שיצרנו - מדינת ישראל.

גם בחג הזה נזכור את 59 החטופים המוחזקים במנהרות החמאס ועלינו, אנשי המילואים, לעשות הכל כדי להיות מוכנים בכל רגע להוציא אותם ממצרים ולהכריע את אויבינו - בטנק ובמטוס.

‍

אלי מאירי - סא״ל (במיל׳) בשריון, איש חינוך, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 14/04/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17727739

צילום: דובר צה״ל

‍

אם גם אתם מרגישים שהקצוות חונקים, שאי אפשר לדבר בהגיון. אם אתם מבינים שאי אפשר להחזיר את המדינה למסלול בלי לעשות מעשה, זה הזמן להצטרף. אלינו.

יש אנשים שפשוט לא מצליחים לראות את המציאות. הם לא רואים את המדינה עצמה אלא רק את ביבי.

ביבי או לא ביבי וזהו בגדול.

אם לא תקפת חזק מספיק את ביבי, אתה פרוקסי שלו וזכאי לכל הרעל בעולם.

אם העזת לבקר אותו על הכישלונות הרבים שלו ועל כך שהוא חייב כבר מזמן לצאת מחיינו, אז אתה אנרכיסט או בוגד.

אם ניסית להציע רעיון עצמאי, אתה סתם אהבל.

זו הפכה להיות התרבות כאן.

תרבות שבה כל רעיון נבחן לפי מי שאמר אותו ולא לפי מה שהוא מציע.

תרבות שבה מדליפים סודות מדינה והשאלה היחידה היא את מי זה משרת.

אם ההדלפה עוזרת למחנה שלך, זה מעשה גבורה.

אם היא עוזרת למחנה האחר, זו בגידה.

אף אחד כבר לא מדבר על עצם הסכנה שבהדלפות ועל השבר המוסרי והביטחוני שהן יוצרות.

על העובדה שהפכנו ממדינת חוק למדינת מחנות.

ומה הפלא, כששרים בממשלה אומרים בפה מלא שהחוק הוא המלצה?

אנחנו לא מוכנים להיות חלק מהטירוף הזה. לא ימין ולא שמאל. לא בעד ביבי ולא נגד ביבי.

רק בעד דבר אחד - מדינת ישראל.

יכול לשתף ברמה האישית שעבורי זה מרגיש כמו תהליך גמילה. לכן אני אמפטי לכל התוקפים.

כולם כל כך מושקעים במה שהם אומרים ומאמינים כבר מלא זמן, ולהצליח לשנות נקודת מבט מהמחנות אליהם התמכרנו למציאות שמכה בנו על הראש - זה מעשה ממש לא קל. אבל לדעתי, הוא המעשה הנדרש ברגע הזה.

באל הדגל אנחנו מנסים להוריד את משקפי הפוזיציה ולראות את המציאות כמו שהיא.

בלי פילטרים של מחנה ובלי חישובי רווח פוליטי.

רק מה נכון לעם הזה ומהו המעשה הציוני - שיבטיח בית בטוח ומשגשג, אל מול כל סוגיות הליבה.

במקום להתמכר למלחמת זהויות

אנחנו שואלים את עצמנו שאלה אחת פשוטה - מה צריך לעשות?

אנחנו כבר כמעט שנה עובדים על עיבוד עומק של הבעיות קצרות טווח וארוכות טווח.

מפתחים תוכניות מפורטות.

בחודשיים הקרובים נתחיל לפרסם אותן אחת אחת:

- כלכלה

- חינוך

- ממשל

- וביטחון

תוכלו לשאול, להעיר, להציע ולהבין שאנחנו לא באים רק לדבר. וזו אולי השורה הכי חשובה כאן. כמה קל לתקוף לבקר ולשפוך רעל.

אבל אני באמת שואל את עצמי אם כל מי שיושב כבר עשור מהצד וצועק על כל מי שמנסה כזה חכם ומנוסה, למה המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית?

הם לא ניסו, לא הובילו. הם רק פרשנו, רק צייצו והיום הם לא מסוגלים אפילו להעלות על הדעת להצטרף למי שכן קם ומנסה.

אם גם אתם מרגישים שהקצוות חונקים, שאי אפשר לדבר בהגיון. אם אתם מבינים שאי אפשר להחזיר את המדינה למסלול בלי לעשות מעשה, זה הזמן להצטרף. אלינו.

הלוואי ותעזרו להפיץ את הבשורה.

‍

מדינת ישראל קיימת בזכות מי שנלחמים עליה. זו לא מדינה שקמה כי חיכינו בסבלנות • לצערנו, אין לנו פריווילגיה להיות מדינה שלא נלחמת • אם אתה מאמין שמגיע לך לחיות פה – אתה משרת

יש רגעים בהיסטוריה שבהם אי אפשר להתחבא מאחורי סיסמאות, דילים פוליטיים ודיונים אינסופיים. רגעים שבהם כל מי שאוחז בעמדת הנהגה חייב לשאול את עצמו שאלה אחת: האם אני פוליטיקאי – או שאני מנהיג ציוני?

‍

מדינת ישראל נלחמת על קיומה. החיילים שלה נמצאים חודשים בשטח. המילואימניקים קורסים. ומי שחי כאן ולא משרת – פשוט פוגע ביכולת לנצח את האויב ולשמור על המדינה בטוחה.

ומה אנחנו רואים? ממשלה שממשיכה לגרור רגליים, לקיים דיונים, להקים ועדות, לדחות ולברוח. לא להכריע. להתעסק בפוליטיקה במקום במדינה.

ואנחנו כאן כדי להגיד לאותם פוליטיקאים - שבענו עד די מכל ההצהרות המיותרות שלכם. להוציא 400,000 צווים למי שעשה כבר מאות ימי מילואים מבלי לדרוש גיוס לכולם - זה מעשה לא מוסרי.

שירות המדינה הוא לא ויכוח פוליטי של ימין ושמאל – הוא עמוד השדרה של הציונות. מדינת ישראל קיימת בזכות מי שנלחמים עליה. זו לא מדינה שקמה כי חיכינו בסבלנות. היא קמה מתוך מלחמה, מתוך הקרבה. לצערנו, אין לנו פריווילגיה להיות מדינה שלא נלחמת.

אם אתה מאמין שמגיע לך לחיות פה – אתה משרת. אם אתה לא משרת – אתה חי כאן על חשבון מישהו אחר.

כל חבר כנסת שאומר "מלחמת קיום", ולא מקדיש את כל כולו להרחבה משמעותית של צבא העם - פשוט פועל באופן אנטי ציוני. גם האופוזיציה, שצועקת היום על גיוס, לא עשתה כלום כשהייתה בשלטון.

מלחמת קיום דורשת שכל אחד ייתן את חלקו

פוליטיקאי שואל – איך אני יוצא מזה בלי להפסיד קולות? מנהיג ציוני שואל – מה נכון למדינת ישראל? לצערי, הם לא מסוגלים לקבל החלטה – אבל אנחנו כן.

לכן ניסחנו את "חוק אל הדגל" – חוק שלא מפלה אף מגזר, שלא פועל מתוך נקמה או תסכול, אלא מתוך שאלה אחת בלבד: מה הדבר הנכון למדינת ישראל?

התשובה ברורה: שירות המדינה הוא ערך ציוני עליון, והוא חובה על כל אזרח ישראלי. חוק שלא מתחשב בפוליטיקה, לא מבדיל בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים. יש רק עיקרון אחד: אם אתה חי פה – אתה משרת. אין יותר פטורים, אין יותר עסקאות.

ציונות זה לא לדבר על אהבת הארץ ולהניף דגלים. ציונות זה לעשות את מה שנדרש – גם כשזה קשה, גם כשזה עולה במחיר פוליטי.

או שאתה מגייס – או שאתה פוליטיקאי שמפחד. או שאתה מחוקק חוק שירות – או שאתה קשקשן שמוכר סיסמאות. או שאתה עומד מול הציבור ואומר לו את האמת – או שאתה לא ראוי להנהיג את מדינת ישראל. עכשיו תבחר: פוליטיקאי או ציוני? כי אין אמצע.

הכותב הוא ממייסדי תנועת אל הדגל.

פורסם בישראל היום, 2/4/25: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17674303?amp=1

‍

הכותב: רס"ן (מיל') מתן יפה, ממייסדי תנועת אל הדגל.

תמונה: שר הביטחון ישראל כ"ץ בדיון על חוק הגיוס בוועדת חוץ וביטחון (ארכיון), צילום: אורן בן חקון

‍

מס לוחם: המחיר הכלכלי של מי שנלחם על המדינה

אחת ממסקנות שבעה באוקטובר - ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית • לצד התנאי ההכרחי של מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים, קיים תנאי כלכלי • בפעול, המדינה מטילה על משרת החייל הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה • פרשנות

מס הלוחם: אחת מהמסקנות המהירות והברורות מקריסת הקונספציה של 7 באוקטובר היא - מדינת ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית. ככה פשוט. תנאי הכרחי לכך הוא קיום מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים. אך לכך יש גם תנאי נוסף - התנאי הכלכלי.

מדינת ישראל וצה״ל מתבססים על חיילי החובה והלוחמים במילואים, אך בפועל בצד הדרישה למלא את תפקידם היא מטילה עליהם מס בלתי נראה: הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה. אזרח ישראלי שמתגייס לקרבי או ממשיך לשרת במילואים לאורך שנים נושא בנטל כפול – גם סיכון פיזי, גם מחיר כלכלי כבד.

הסיכון הפיזי הוא חלק מהחבילה והוא לא ישתנה. זאת בשונה מסוגיית ההפסד הכלכלי, סוגייה שאם מדינת ישראל לא תדע לפתור באופן יעיל ומהיר אנו עלולים למצוא עצמינו במצב שבו  האתגר למצוא אזרחים שיסכימו לשאת בעול השירות הקרבי יתגבר משמעותית.

שירות החובה כנטל כלכלי

‍
חייל קרבי בן 18, שמתגייס לשירות חובה, מתחיל את חייו הבוגרים באיחור של שלוש עד ארבע שנים לעומת בני גילו במדינות מערביות - או אזרחים ישראלים שלא משרתים. בזמן שחבריו עובדים, לומדים וצוברים ניסיון מקצועי, הלוחם מקבל שכר של 1,600-2,500 שקלים בחודש. ההפסד הכלכלי המצטבר לאורך הקריירה מגיע למאות אלפי שקלים.

לפי מחקר של פורום קהלת, דחיית הכניסה לשוק העבודה גוררת הפסד למשק של כ-49 מיליארד שקלים בשנה. תוסיפו לכך את העובדה שחיילים קרביים אינם יכולים לעבוד במהלך השירות, ואילו ג’ובניקים בחלק מהתפקידים מצליחים לעבוד בזמנם הפנוי, וקיבלתם עיוות שמעמיק את הפערים הכלכליים בין משרתים שונים, על אף הבדלי המשכורת הצבאית.

מילואים: פגיעה כלכלית מתמשכת

‍
אחרי השחרור, חיילים קרביים נדרשים לשירות מילואים תכוף הרבה יותר מאשר חבריהם ששירתו בתפקידים עורפיים. מערך המילואים, שהוא קריטי לביטחון המדינה, מתבסס על אנשים שכבר שילמו מחיר כלכלי כבד בשירות החובה, וכעת ממשיכים לשלם אותו בכל תקופת חירום ואימון.

מצב העצמאיים חמור בהרבה כשהם מקבלים החזר חלקי בלבד שמכסה רק 25% מההכנסה שלהם, שכירים במשרה חלקית מקבלים תגמול נמוך שמוריד את ההכנסה החודשית שלהם, ומעסיקים נאלצים לשלם מחיר נוסף כשהם מאבדים עובדים חיוניים למשך שבועות בשנה.

הפער הכלכלי מצטבר ומתורגם גם לירידה בסיכוי לקידום מקצועי ולצמצום אפשרויות ההשתכרות לאורך השנים. במצב הנוכחי, כואב לומר, אף פוגע בסיכויי ההעסקה.

ההשלכות: שחיקה במוטיבציה וסכנה לביטחון

‍
נתוני ההתייצבות ההולכים ויורדים משקפים בבירור כי מערך המילואים נשחק, כך שכבר היום אנחנו במצב בו אין מספיק אנשים שייקחו חלק במאמץ המלחמתי.

בראייה לעתיד, צריך לקחת בחשבון שכאשר צעירים רואים שחבריהם שבחרו במסלול אזרחי מתקדם אינם נושאים בנטל, ונוסף לכך נהנים מהכנסה גבוהה יותר, התהיה ״האם נכון להמשיך בדרך הזו?״ מחלחלת בקרב יותר משרתים עתידיים, באופן טבעי.

ככל שמעמיק הפער בין המתגייסים לקרבי ולמילואים לבין אלו שעושים זאת באופן מצומצם או שלא משרתים כלל, כך יורדת המוטיבציה להתנדב. זו בעיה מוסרית של חוסר הוגנות ועיוות צדק שמשמעותה - סכנה קיומית.

הפתרונות: איך אפשר לשנות?

‍
על המדינה לראות בשירות צבאי קרבי ערך אסטרטגי ארוך טווח ולהפוך את השירות הצבאי ממס נסתר למס הוגן - כזה שמכיר בתרומה האדירה של המשרתים. יש להגדיל את שכר החיילים הקרביים לרמה שתאפשר להם לחיות בכבוד - לפחות 5,000 שקלים לחודש.

יש להגדיל את ההחזר למילואימניקים עצמאים כך שיקבלו פיצוי בהתאם להכנסתם האמיתית. יש לייצר מנגנון מענקים משמעותי למי שמשרתים במערך מילואים קרבי לאורך שנים, ולהעניק להם הטבות מס שיצמצמו את הפער הכלכלי בינם לבין אחרים; נקודת זיכוי במס הכנסה לכל החיים, הנחת מס ברכישת דירה ראשונה, קדימות בכניסה לאקדמיה ועוד.

מאיפה יבוא הכסף?

‍
הפתרון למימון לא דורש הגדלת הגירעון או העלאת מסים. ניתן לממן את התגמול הנדרש דרך ביטול חלק מהפטורים ממס שהמדינה מעניקה כיום, שמסתכמים במעל 70 מיליארד שקלים בשנה.

אפשר לממן זאת גם באמצעות קיצוץ בפנסיות התקציביות הגבוהות של פורשי מערכת הביטחון, שמגיעות לסכומים חסרי תקדים ומכבידות על התקציב. במקום לסבסד תשלומים מופקעים, יש להפנות את הכסף לאלו שנושאים בנטל הביטחוני באמת.

בשנים האחרונות נשחטו במדינת ישראל כל הפרות הקדושות - מהיחס למשפחות שכולות ועד כיבוד יום כיפור. שחיקת ערכי הבסיס שלנו מעמידה ואולי בצדק את השאלה האם צבא העם של היום הוא הצבא של כל העם? אצל הרבים התחושה היא שלא ממש.

משכך, הצ׳ק הפתוח שנתן דור הלוחמים המופלא הזה בסדיר ובמילואים למדינה מאיים לחזור ודורש בטחונות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתייחס ללוחמיה ולמילואימניקים כאל כוח עבודה בחינם. שירות צבאי הוא חובה, אבל הוא לא צריך להיות עונש כלכלי לכל החיים.

אם לא תהיה מעטפת של תגמול הוגן למי שלוקחים על עצמם את האחריות להגן על המדינה ואת הסיכון בגופם, ובמקביל הסלחנות כלפי מי שבוחר לא לשרת תמשך וההשתמטות תשתלם, אפשרי שנגיע למצב שבו גם הפרייארים הגאים של היום לא יהיה מוכנים לשלם את המחיר במלחמה של מחר. זה הזמן לתיקון למען דור הנצחון.

דוד שרז - רס״ן (במיל׳) ביחידה מיוחדת, יזם, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 25/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/military-life/article/17611589

צילום: דובר צה״ל

הבעיה אינה ראש השב"כ שראוי שיפוטר, אלא מסך העשן שמסתיר את אחריות רה"מ.

טוב מאוד שהממשלה תיפרד מראש שב"כ שכשל, אך ההתחמקות והבריחה מאחריותה שלה תוך הטלתה על כל הכפופים לה, היא הזעקה הגדולה שיש להתרכז בה

בשבועות האחרונים זה כבר הפך לנוהג. הממשלה בראשות נתניהו לא מצליחה להכריע את חמאס, לקדם שלב בעסקת החטופים (מה עם היום ה-42?), להגדיל את שורות הצבא כדי להתמודד עם כל הזירות ולא קרובה להתחיל לשקם את הצפון. אז מה כן עושים במקום? מייצרים מסך עשן.

‍

ראש הממשלה מפטר את ראש השב"כ - זה שהיה צריך להתפטר מזמן, לאחר הכרזה על פיטורי היועמ"שית - זו שמוציאה בבהילות מכתב כללי ונטול סימוכין כדי לעצור את פיטורי ראש השב"כ.

אני את הפיתיון הזה כבר מסרב לבלוע. עם ישראל שבע מפתיונות אבל הוא בהחלט רעב לאחריות ומנהיגות.

‍

לא נקום ולא ניפול

ראשית אני רוצה להרגיע אחרי כל מי שמיהר להבהיל - מדינת ישראל לא תקום ולא תיפול על פיטוריו של רונן בר. בר הוא ראש שירות שפעל רבות למען ביטחון ישראל, אך כשל כישלון חרוץ ברגע הכי קריטי בתולדותיה ועליו היה לפנות את מקומו כבר לפני זמן רב.

באשר לחוקיות הפיטורים האלו הרי שסעיף 3 לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2002 קובע כי הממשלה רשאית להביא לסיום כהונתו של ראש השב”כ, על פי המלצת ראש הממשלה. לכן, ככל שהממשלה תקבל את המלצת ראש הממשלה, הרי שהפיטורים חוקיים. אני מעריך שהמכתב החריף (אך הלא מנומק) של היועמ"שית וטענת ניגוד העניינים לא אמורים לגרום לבג”ץ להתערב בהחלטה.

למעשה לממשלה שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע למינויו ופיטוריו של ראש השב”כ, כאשר הגורם הממונה מטעמה על השירות הוא ראש הממשלה. לא יהיה זה מוגזם לומר שמינוי ראש שב”כ נמצא בליבת סמכותו ותפקידו של ראש המשלה יחד עם הממשלה מהסיבה הפשוטה - שראש הממשלה והממשלה אמונים ואחראים לביטחון המדינה.

במדינת ישראל, ביטחון המדינה הוא הנושא המרכזי בגינו נבחרת ממשלה, וביתר שאת העומד בראשה, והם גם אלו שיצטרכו ליתן דין וחשבון לציבור במקרה של כישלון.

‍

דוחפים לנו פתיון

ופה בדיוק מצוי מסך העשן האבסורדי: דוחפים לציבור את הפיתיון לזעוק על הליך פיטורים (חוקי) של ראש שב"כ שכשל, במקום להתרכז בקריאה בקול גדול ורם למימוש האחריות הזו גם על ידי הממשלה והעומד בראשה.

כשברקע חקיקה מתסיסה על חסינות חברי כנסת והעברת מיליארדים למילואימנ…סליחה - לחרדים, וסירוב מוחלט להקמת ועדת חקירה, נראה שהממשלה הזו תעשה הכל כדי לחמוק מהאחריות שלה - זו שכתובה באותיות קידוש לבנה על כל חלקותיה של הארץ היפה הזאת ושל בתי העלמין שלה.

בשורה התחתונה - טוב מאוד שהממשלה תיפרד מראש שב"כ שכשל, אך ההתחמקות והבריחה מאחריותה שלה תוך הטלתה על כל הכפופים לה, היא הזעקה הגדולה שיש להתרכז בה, כמו הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

‍

העם הזה ראוי לתיקון וראוי לקבל אליו את המנדט חזרה. עליו לנשום עמוק ולהתעלות כדי לראות את התמונה הגדולה, לעתים גם לנשוך שפתיים, ולטפל בסוגיות שהן סלע קיומה של המדינה וביטחונה.

‍

הכותב הוא עו"ד, רס"ן במיל', ממקימי תנועת "אל הדגל", לשעבר פרקליט במחלקת הבג״צים

פורסם ב'ישראל היום', 17/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/17557087

צילום: דובר צה"ל

בעוד שפנינו שוב למלחמה צריכים לזכור על מה ולמה אנחנו נלחמים ולא לשכוח שיש מלחמה לא פחות חשובה. מלחמה על שיקום העוטף, על חזרה לשפיות, על צמצום פערים, עלסוף להזנחת הפריפריה. כדי לנצח במלחמה זו צריך אומץ ומנהיגות חדשה.

ב7.10 המלחמה תפסה אותי בבית תחת מתקפת טילים שלאהכרנו בכל ה"סבבים" שהפכו לשגרת חיינו. אבל אז התחילו הצרורות והבנתישזה לא "עוד סבב". ראיתי אדם שהיה נראה מבולבל ברחוב ואמרתי לו שיכנסמהר כי מסוכן בחוץ. האיש, ניצול מהנובה שהעמיס על הרכב שלו 10 אנשים, חלקם על הגג הצליחלהמלט בין הצרורות דרך השטח. כל השבת היינו איתו ועם חמשת הילדים בממד כשהוא מנסהתוך כדי לאתר את חבריו הנעדרים.

הודיעו לי שצריך להגיע למילואים ואלי הסמח"טאמר לי שלא בטוח לצאת, יש מלא מחבלים בחוץ. בהמשך הרחוב שלנו, בית של חברים נפגעפגיעה ישירה. הבית שלנו רעד היה כמו ברעידת אדמה ואנחנו מעט יותר מ- 7 ק"מבקו אווירי מהרצועה. המושב מעבר לכביש פונה למלונות ואנחנו הרגשנו ששכחו אותנו, פינינואת עצמנו והצטופפנו 16 נפשות בבית אחד והרגשנו ברי מזל שהיה לנו לאן ללכת.

כך חלפה תקופה שבה צברתי למעלה מ360 ימי מילואים,עברתי בין עולמות מקבילים ומתכונן כעת לסבב הבא שעומד בפתח. בהפגה הנוכחית אניעובד קשה לחזור לחיים, לשגרת עבודה, לחידוש קשרים. חבר סיפר לי שהוא מחכה 9 חודשיםלתור בחוסן עבור הילד שלו. אני מתמסר לעבודה חדשה שפועלת למען שיקום העוטף ורואהאיך תקציבי תקומה תקועים ולא מגיעים לשטח. לאחר קריאה של מה שהממשלה פרסמה הבננתי ששובנפלנו בין הכיסאות, שנתיבות, אופקים, וכל הישובים -אפילו באשכול שמעבר ל-7ק"מ לא נכללים בתקצוב. נמשיך להמתין 9 חודשים לטיפול הרגשי שהילדים כה זקוקיםלהם.

היום קבלתי עדכון להיות "מוכן לגיוס",למקרה שחוזרים בכל הכח ללחימה. היום ברור לי יותר מתמיד, שהמלחמה האמיתית היאמלחמה של שיקום העוטף ושיקום האמון שלנו במדינה. מלחמה זו מחייבת הכרעה וחייבת מנהיגותחדשה שתיקח אחריות, שתדע להקשיב. זו מלחמה באי השוויון, בהיסטוריה של אפליהוקיפוח. זו מלחמה בשימוש הציני בימין ושמאל כדי לפלג אותנו סביב פוליטיקת זהויות. אנימאמין שנוכל לצאת מזה מחוזקים, שמהמשבר הזה נצמח אבל זה בתנאי אחד: שנראה את הפריפריהואת המרכז כגוף אחד עם לב אחד פועם, לב ציוני.

נתן רובין הוא מנהל ויזם חינוכי חברתי המתגורר בנגב המערבי, מפקד בחטיבה 179 במילואים. הוא פעיל בתנועת אל הדגל בצוות מצע החינוך העוסק בין היתר בשינויים האמיצים הדרושים לצמצום פערים בחברה הישראלית.

‍

האיום המשפטי הבינלאומי על החיילם מדאיג , אך למדינת ישראל יש כלים להתמודד גם בחזית הזו • ההצלחה תלויה בהתנהלות צה"ל והחיילים בשטח, בניית חזית דיפלומטית בינלאומית, וחיזוק ההגנה המשפטית

‍

אנו עדים להסלמה בזירה המשפטיתהבינלאומית באמצעות השימוש המניפולטיבי שעושים ארגוני טרור בזירההמשפטית נגד חיילי צה״ל ככליללחץ פוליטי. זאת, לאחר שבית הדין בהאג פעל נגד בכירי ממשל ישראלים ואף קציניםבכירים בצה״ל שעשויים להיות מואשמים בפשעי מלחמה, לכאורה.

מדובר באיום מורכב ולא רק בזירההמשפטית, אלא גם בזירה ההסברתית והדיפלומטית, ובעיקר המוראלית, שכן המציאות בהחיילי צה״ל צריכים לחשוש מלהסתובב בעולם שמה יעצרו ויואשמו בפשעי מלחמה, יוצרתאיום תודעתי - והיא מציאות בלתי מתקבלת על הדעת.

חיילי צה”ל המגנים על אזרחי מדינת ישראלמפני ארגוני טרור, מוצגים באופן מעוות כמי שמבצעים עבירות נגד החוק הבינלאומי והםחייבים להרגיש את הגב החזק של מדינת ישראל. בכדי לגדוע את התופעה הזו באיבה,המדינה, על כלל משרדיה, גופיה הדיפלומטיים והמשפטיים וצה״ל, חייבים לפעול בשלושחזיתות בו זמנית: התנהלות צה"ל והחיילים בשטח, בניית חזית דיפלומטיתבינלאומית, וחיזוק ההגנה המשפטית.

החזית הצה״לית: להקפיד על משמעת

התנהלות אחראית, הקפדה על המשמעת ותיעודשיטתי של הראיות למול האיום המשפטי, צה”ל חייב להמשיך לפעול בהתאם לערכים הגבוהיםשעליהם התחנך ועליהם הוא מקפיד. צה"ל הוא צבא מוסרי. נקודה. זו לא קלישאה אלאעובדה על יכול להעיד כל חייל ומפקד. תופעות שוליים - כשמן כן הן - בשוליים.

אחר שאמרנו זאת, על צה"ל לפעוללחיזוק ההיערכות המשפטית שלו, דוחות מפורטים ותחקירים בזמן אמת, לצד תיעוד שוטף שלנתונים ופעולות מבצעיות באמצעות אמצעי וידאו. תיעוד זה אינו רק אמצעי להפקת לקחים,אלא משמש גם כהגנה משפטית וראיות עבור חיילים במקרה של תביעות בינלאומיות.

עשרות אלפי חיילים מילואים של צה״ל פעלובעזה ולבנון והפגינו מקצועיות גבוהה ומשמעת. לצערנו חלק מהלוחמים העלו סרטוניםותיעודים לרשתות החברתיות ואלו כעת עלולות לשמש כראיות נגדם לגופים עוינים שמחפשיםאותם.

לכן, על צה״ל להמשיך ולהטמיע בקרבחייליו בסדיר ומילואים את ההבנה כי כל פעולה בשדה הקרב עשויה להיבחן בזירה המשפטיתהבינלאומית. יש להקפיד על משמעת גבוהה בכל הנוגע לתרבות העלאת התכנים ותיעודיםהאישיים ברשתות החברתיות.

נוסף על כך, על צה"ל לטפל בחריגותשבשוליים באופן מהיר וחד, צעדים אלה יוכיחו שצה”ל כמערכת מסוגל להתמודד עם סוגיותמורכבות באופן עצמאי, תוך חיזוק אמון הציבור וצמצום אתגרי ההסברה מול הקהילההבינלאומית הביקורתית והעוינת.

אחר שאמרנו זאת, על צה"ל לפעוללחיזוק ההיערכות המשפטית שלו, דוחות מפורטים ותחקירים בזמן אמת, לצד תיעוד שוטף שלנתונים ופעולות מבצעיות באמצעות אמצעי וידאו. תיעוד זה אינו רק אמצעי להפקת לקחים,אלא משמש גם כהגנה משפטית וראיות עבור חיילים במקרה של תביעות בינלאומיות.

החזית הדיפלומטית: יצירת בריתות ותגובה אגרסיבית

ההחלטה המסתמנת של הנשיא דונאלד טראמפוהממשל הנכנס בארצות הברית לפעול נגד בית הדין בהאג ולהטיל עליו סנקציות, מספקתהזדמנות חשובה ביותר לישראל להרחיב את מאמציה הדיפלומטיים. יש למנף את זה ולפעולליצירת קואליציה רחבה של מדינות התומכות בזכותה של ישראל להגן על עצמה ובזכותם שלחייליה להימנע מהעמדה לדין מוטה ופוליטי.

לנו, הישראלים והחיילים שלחמו בעזהובלבנון בסדיר ומילואים, ברור שמדובר בניסיון להפוך את המוסריות הישראלית לנשקנגדה. דרך פעילות ממוקדת באו”ם, בפרלמנטים של מדינות ידידות ובתקשורת העולמית,ישראל צריכה ויכולה לשכנע מדינות נוספות לתמוך בה ולצמצם את הלגיטימציה של ביתהדין בהאג.

זה המקום בו על המותקף להפוך לתוקף; עלישראל לחזק את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ולא לחשוש לקדם יוזמות משותפות שיבטיחוסנקציות על מדינות או גופים המשתמשים במערכת המשפט ככלי פוליטי.

החזית המשפטית: חיזוק ההגנה המערכתית

במקביל למאמצים בחזית הדיפלומטית, ישלפעול לחיזוק המענה המשפטי שמדינת ישראל מעניקה לחייליה. המוצר הראשון שנדרש הואקרן משפטית לאומית שתממן את ההגנה על חיילים הנמצאים תחת מתקפה משפטית ושתאפשרליווי צמוד של מומחים משפטיים מהשורה הראשונה, הן בישראל והן בזירה הבינלאומיתובהסברה לחיילי צה״ל כיצד עליהם לנהוג במציאות המאיימת שנוצרה, בתקווה שהיא זמנית.

שנית, גם כאן יש מקום וצורך לעבורלהתקפה; יש להשקיע בהגנה יזומה – הגשת תביעות נגדיות ועתירות משפטיות שמדגישות אתאחריותם של ארגוני הטרור לפשעי מלחמה. גישה זו תסיט את הדיון לעבר המעשים האמיתייםשל הצד השני ותציג את מורכבות המצב הביטחוני שבו פועלת ישראל.

שלישית, קידום חקיקה שתגן על חיילי צה”למפני העמדה לדין במדינות זרות ותפגע בארגונים שפועלים נגד חיילי צה"ל (איסורקבלת תרומות מתורמים של ארגונים אלו היא אחת האפשרויות). אפשרי שחקיקה כזו תוכלליצור שכבת הגנה נוספת, במיוחד במצבים שבהם אזרחים ישראלים נחשפים לאיומים בעתנסיעותיהם לחו”ל.

כקצין שלחם בעזה ובלבנון ושרת במילואיםמעל 400 ימים מתחילת מלחמת "חרבות ברזל" אני מצפה שמדינת ישראל תדאגשהדבר האחרון שחיילי צה״ל יחששו לגביו בעת טיול בריו, בפריז או בלונדון הוא להיעצרולהיות מואשם בפשעי מלחמה.

האיום המשפטי על חיילי צה”ל דורש מענהאסטרטגי ושילוב כוחות, וההתמודדות חייבת לבוא בדמות חבילה רב-מערכתית: חיזוקהמודעות בקרב החיילים, בניית חזית דיפלומטית רחבה, ושיפור מערך ההגנה המשפטית.הפעולה האמריקנית נגד בית הדין בהאג מהווה צעד בהחלט חיובי ומעודד, אך המאבק אינויכול להישען רק על תמיכת מדינות אחרות. על ישראל ליזום ולהוביל את המאבק בעצמה,להגן על חייליה ולהבטיח שהם יוכלו להמשיך למלא את תפקידם מתוך תחושת ביטחון וגאווה.

עו״ד יצחק יגליק - לשעבר פרקליטמחלקת הבג״צים, רב-סרן במיל׳ בחטיבת הקומנדו וממקימי תנועת "אל הדגל"שפועלת בימים אלה לסייע לאנשי המילואים למצות את זכויותיהם הכלכליות והמשפטיות.

פורסם ב: ישראל היום, 5/1/2025

https://www.israelhayom.co.il/news/law/article/1709530

תמונה: צילום דובר צה"ל

‍

העסקה חייבת להתבצע – אבל לא היינו צריכים להגיע אליה. לוחמי המילואים דורשים הכרעה ולא ניהול משברים. החובה המוסרית להשיב את החטופים הביתה ברורה, אך הכישלון של ההנהגה הנוכחית אינו גזירת גורל. הגיע הזמן לפעול אחרת – ולנצח.

‍

אנו מחבקים את משפחות החטופים. אנו שמחים על כל חטופה וחטוף שישובו לחיק משפחותיהם. אנו כואבים ומודאגים על כל חטוף שלא ישוחרר בעיסקה הנוכחית.

את העיסקה הזאת חייבים לבצע כעת! אבל אל העיסקה הגרועה הזאת לא היינו חייבים להגיע מלכתחילה.

אנו לוחמי המילואים נתנו לממשלת ישראל ולצה"ל צ'ק פתוח, גם במחיר חיינו, להפעיל לחץ מאסיבי על חמאס, להכריעו ולשנות את המציאות בעזה מהיסוד.

לחנוק את חמאס ולפעול בכל מקום שיידרש כדי להשיב את החטופים כאשר האויב מתחנן על ברכיו.

בשנה האחרונה לא הופעל הלחץ הצבאי הדרוש, לא נבנתה אלטרנטיבה שלטונית ברצועה וממשלת ישראל המשיכה להכניס סיוע הומניטרי שהיווה מכונת הנשמה לאויבנו.

כשזו דרך הפעולה, אין פלא כי הגענו למו"מ אל מול השטן החמאסי ועוזריו. אין פלא שאנו נדרשים לשלם מחיר כבד מאוד כדי להשיב את אחיותינו ואחינו מהשבי כשאויבנו עודם על הרגליים.

בנקודת השפל הזאת, משכשלה ההנהגה המדינית והצבאית להביא אותנו להכרעה והובילה אותנו למשפט שלמה כואב וקשה - מוטלית עלינו החובה המוסרית להשיב אותם הביתה גם במחיר הכבד הזה ויפה שעה אחת קודם.

אך שיהיה ברור - זו לא היתה גזירת גורל. וגם הדרך שבה נפעל מעתה ואילך איננה גזירת גורל.

ההנהגה הנוכחית הכזיבה. בניגוד לעם הזה היא אינה רוצה או יכולה לנצח ולתקן. והיא איבדה את הלגיטימציה שלה להוביל אותנו בהמשך הדרך לביטחון ושגשוג.

בימים הקרובים נביט אחד לשני בעיניים. נתרגש, נכאב ונאמין שיש בנו את הכוח להשיב את החטופים הביתה ולהשלים את המשימה של מיגור אויבנו אחת ולתמיד.

ההכרעה עוד לפנינו.

‍

הברית של העם והארץ מחייבת את כולנו. אסור שהפוליטיקה תשחית את ערכי הערבות ההדדית. הגיע הזמן לגיוס חובה לכל אזרח, ללא הבדל – צבאי או לאומי, חילוני או חרדי. זה הזמן לעמוד לצד אחינו ולהתגייס למען המדינה.

‍

איך הגענו למצב בו הימין הישראלי, הצד הניצי שחותר לניצחון מוחלט, נאבק כעת נגד הרחבת מעגל גיוס החובה, כאשר יריביו הפוליטיים בעד? התשובות לוקחות אותנו תמיד לברית הימין והחרדים. בריתות הן נשק עוצמתי מאוד. הן יכולות לגרום למחנה פוליטית לפעול הפוך מהד.נ.א. שלו. בעצם, זו בדיוק המטרה שלהן. איפה שתמצא ברית, תמצא מישהו פועל כביכול נגד עצמו. החל מברית מילה, אירוע לא בהכרח נעים, דרך המונוגמיה שבברית הנישואים ועד בריתות איזוריות בעת מלחמה. לא כל הסכם סחר או דיל, הוא ברית. ברית פוגשת אותך כשלא נוח לך. כמו דיאטה, כושר או יראת שמים. לשים מחסום לעצמך, ליצור מרחב סגור שמשהו יכול להתפתח בו. המושג "ברית דמים" מעביר את המסר הזה מצוין. לכן אולי בעברית ברית לא עושים, ברית כורתים. אלוהים כורת ברית עם אברהם, בפרשת השבוע שלנו. "ברית לאמור – לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ברית שעבור אברהם כוללת מחיר גדול: בניו יגלו למצרים למאות שנים של זרות וסבל. אלוהים יודע היטב מה הוא עושה בספר בראשית. המחיר הכבד של גלות למצרים הוא חלק בלתי נפרד מהחיבור הנשמתי בין ישראל לבין ארץ ישראל. ישראל אינה נוף ילדות מקרי. ישראל היא שאיפה והגשמה. ישנה ברית מדממת בין ישראל לבין ארצו. לכן נכתב עליה בתלמוד: "ארץ ישראל נקנית בייסורים". הברית הזאת נחתמת בזיכרון הקולקטיבי ובספר הספרים. בזכות הברית הזו זכרנו את הארץ אחרי אלפיים שנה בלעדיה.

כמו שכל ישראלי יודע, מדינת ישראל הוקמה מתוך האפר והדם. וגם כעת, אנחנו נמצאים בפרק כואב במיוחד של הברית הזאת. כבנים לעם הגולה, הנרדף, הכואב, מספר הסיפורים – הברית היא מרכיב מרכזי בחיינו כיהודים. במקורות, התורה מכונה "ברית" ויהודים מכונים "בני ברית". הפרת ברית נחשבת לחטא חמור במיוחד. מה שחתמת עליו בדמך, לעולם אל תפר. הברית הזאת היא לא רק עם הארץ ועם אלוהים, היא גם בינינו. ברית אחים, "כל ישראל ערבים זה לזה". ערבות היא אותה עמדה, בה אתה מוכן ומזומן לשם מחיר עבור בן בריתך. הדם שנשפך כאן העיר בעוצמה אדירה את הברית שלנו עם הארץ, עם ייעודנו כעם וגם את הברית בתוכנו, בינינו. עם מי אתה כורת ברית? זו בעצם שאלת השאלות. ברית לבדה לא מספיקה. הברית אותה אתה כורת, מלמדת עליך מעל הכל, מה סדר העדיפויות שלך: מה תקריב למען מה. הברית שאנחנו חווים עכשיו בשיא עוצמתה היא הברית בה אנחנו מקריבים את חיינו, את חיי המשפחה, את הפרנסה, את החירות – עבור העם והארץ. זה סדר עדיפויות כואב ומצמרר. סדר קדימויות. שלום עמי וארצי לפני שלומי. זוהי ברית. ממש כמו שההתגייסות המוחלטת להכרעת האויב היא ברית מקודשת, כך גם ההשתמטות ממנה היא הפרת ברית. היא מעשה של קריעה מזעזעת, בלי נתפסת, של הקשר הקרוב ביותר. וכעת, מעל ראשנו, בכנסת ישראל, מקדשים ברית אחת על פני האחרת: את ברית הימין-חרדים, על פני הברית בין העם היהודי לאחיו שבצרה ולארצו. את הברית הזמנית, הפוליטית, הארעית והחילונית (במובן הלא-קדוש) על פני ברית נצח שטבועה בנשמתנו, בהיסטוריה שלנו, בדמנו. זה ליקוי מאורות בלתי נתפס, שעם בני הברית עומד נגדו בתמיהה מוחלטת. איך הפוליטיקה השחיתה את הנציגים שלנו, עד כדי כך? כל אחד מאיתנו הוא חלק מהברית של העם והארץ. עם, בסופו של דבר, מורכב מאנשים. וזו האחריות שלנו, לשמוע את הארץ זועקת, את אחינו השכולים והחטופים זועקים, ולהרגיש את הברית בוערת בנו וקוראת לנו לעזוב הכל ולהתגייס למענם. זה הקול שקרא לי ולאחיי לצאת למילואים, וזה קול שחובה על כולנו לשמוע. קולה של הברית. כולנו נקראים אל הדגל. כל בני הברית. מדינת ישראל, שהיא הבית שלנו, חייבת לקחת לידיה את חובת הגיוס ולהחיל אותה על כל אזרח ואזרחית במדינה. בין אם זה שירות צבאי או לאומי, בין אם זה אזרח חילוני, חרדי או ערבי, בין אם זה ביחידה צבאית כללית או ביחידה חרדית, התפורה למידותיו של המשרת החרדי. יחד עם מנהיגים מתוך שירות המילואים כתבתי מתווה כזה, מתווה "אל הדגל". ואני רואה שליחות עליונה בלהחתים על המתווה הזה מקסימום מאזרחי ישראל, ולקדם אותו אל תוך ספר החוקים של מדינת ישראל. את הברית הזאת חייבים לשמור.

‍

פורסם בווינט 6/11/24

קישור לכתבה המקורית: https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14140115

אתמול בכינו, צחקנו והתרגשנו בטקס הענקת ׳אות המעשה הציוני׳, בו הוקרנו את האנשים והנשים שהציונות בערה בליבם ובימים החשוכים ביותר של מדינת ישראל קמו ונחלצו להעמיד אותה שוב על הרגליים.

‍

הטקס היה מעבר לאירוע של אמירת תודה. זה היה מטען אדיר של תקווה, אחדות וציונות שהאנרגיה שלו מילאה את הנוכחים באולם בכוחות חדשים.

אנחנו רוצים לומר תודה ענקית לכל מי שהגיע, עמד על הבמה, ישב ביציע או עמל מאחורי הקלעים.

תודה לחברי ועדת הפרס - אפרת דאום, הרב בני קלמנזון, ורד ליבשטיין ומתן יפה.

תודה לאמי פלמור ואל"מ אשר בנישתי שכיבדו בדברי ברכה.

תודה ללי דרעי, אישה שהיא השראה ציונית, שהנחתה את האירוע.

ותודה אחרונה וראשונה לכל הזוכים. ובמילותיו של מתן יפה אמש על הבמה:

״ברגעי החושך של עם ישראל קמו אנשים שעשו מעשה ועשו אותו בהתמדה ובמסירות נפש. טקס אות המעשה הציוני הזה נועד כדי לאפשר לכל אלו שרגילים להיות בצד הנותן להיות ולו רק לערב אחד בצד המקבל״

בקטגוריית סיוע לחיילי צה"ל אנשי ונשות מילואים ובני משפחותיהם:

מעגל ישראלי, שישניצל - ניר גלים, פרויקט משפחה למשפחה, לביאות פסגת זאב.

בקטגוריית יוזמות בנגב ובגליל:

תנועת הננו, עתיד לעוטף, ממגנים את הגנים - ניצוצות לחיים, בית המתנדב.

בקטגוריית סיוע למפונים:

הצוות הצפוני, חמ"ל מפונים למען מפונים, חמ"ל אוריאל אופק 2 הרצליה, חזית הבית, לזרוע אור.

בקטגוריית חוסן ושיקום:

ואהבת, שבע פלוס - מעגלים של תקווה, המקום, חמ"ל מוסיקה, מרכז ניב ניראל.

זוכות 'אות המתנדב הציוני' לשנת 2025:

אפרת זנטון וגניה ארליך צוהר.

לצפייה ביוזמות הזוכות >> https://otisrael.co.il/winners/

ניפגש בעתיד בכל הצמתים של העשיה הציונית. יחד נהפוך את ישראל לבית בטוח ומשגשג מאי פעם. תודה!

‏כבר שנה שאנו עדים לכרוניקה ידועה מראש: ממשלת ישראל מכריזה "נפרק אותם וזהו", אך בפועל ממשיכה לגרור רגליים. אומרת "נצחון מוחלט" ביד אחד, וביד השניה - מוציאה את מרבית חטיבות המילואים מעזה (פברואר 24).‏ שרים בכירים יוצאים בהצהרות לוחמניות כנגד האויב, ופוגעים במאמץ המלחמתי על ידי מתן פטור של מגזר שלם מהשתתפות במאמץ המלחמתי.

‍

‏מדברים על מלחמת קיום, אבל חיים פוליטיקה.

‏בינתיים, החטופים ממשיכים למות והחברה הישראלית ממשיכה להתפרק.

‏אינני נביא, אבל ממשלה שגוררת רגליים כבר 16 חודשים שבהם הייתה לנו את מלוא הלגיטימציה לפעול להכרעה, לא תכריע גם בעוד 16 חודשים. וגם לא בעוד 16 שנים.

‏אל תטעו, אני בעד נצחון מוחלט. הכי בעד שיש.

‏שמח לעשות עוד 300 ימי מילואים כדי להביא אותו.

‏למען הסר ספק - אני אמשיך לשרת לא משנה מה. למען הסיכוי הקל ביותר שהשירות שלי יתרום ולו במקצת - להצלת חיי חטופים או חיילים.

‏אבל תנאי סף לנצחון זה שהעומדים בראש המדינה יתחפפו לנו מהעיניים. הם ימשיכו להגיד מלחמה בטלוויזיה ולעשות את המינימום ברצועה. אין לנו סיכוי כל עוד הם בראש.

‏ושאף אחד לא יטעה - זה לא שיש לי גרגר של אמון במנהיגי האופוזיציה. גם הם, לא מפספסים הזדמנות להחליש אותנו ולפרק אותנו ואין בי ספק שלא היו יודעים להוביל אותנו לחזור להיות אומה ציונית מנצחת.

‏התחושה הכי חזקה שלי כרגע שהיא שאין מדינה, וכל אחד יעשה כטוב בעניו. אנחנו כבר לא זוכרים איך נראית מנהיגות. הכל ספין על ספין על ספין.

‏העם חייב מנהיגות אחרת לגמרי. כזו שלא רק אומרת מלחמת קיום - אלא מתנהגת ככה.

‏אפשר לנצח.

‏אפשר להשיג את שתי מטרות המלחמה:

‏1. גיוס כללי של כולם כמו בתחילת הלחימה, ולא חטיבות בודדות לביצוע בט״ש.

‏2. ⁠כיבוש וטיהור הרצועה מצפונה ודחיסת כלל האוכלוסייה לכיוון הגבול המצרי - כל יום עוד חצי ק״מ.

‏3. ⁠עצירת הסיוע ההומניטרי.

‏4. ⁠תנאי אחד לסיום הלחימה - שחרור כלל החטופים כולם כולל כולם.

‏5. ⁠גיוס מיידי של 15,000 חרדים כדי לאפשר את הלחימה.

‏6. ⁠ממשלת אחדות כדי לאפשר הכרעה מוחלטת וגיהנום מוחלט על חמאס - ברוח טראמפ.

‏אבל אף אחד מאלו לא יקרה - אלא אם כן טראמפ יחליט לדחוף את הידיים שלו לבוץ (סבירות נמוכה). ‏ההערכה העצובה שלי היא שנמשיך לראות דשדוש, הצהרות ריקות, איומים ברשתות החברתיות ומציאות שוברת לב.

‏התקווה שלי - שהציבור המשרת בעם יגיד חלאס. באמת חלאס. דור חדש של מנהיגות. לא בעתיד. עכשיו. ממש עכשיו.

‏הלוואי ונמצא את עצמנו ממש בקרוב אם שני מליון איש ברחובות. מליון מצביעי קואליציה ומליון אופוזיציה.

‏יושבים ואומרים אמת - דור הפוליטיקאים הזה כשל. את המחיר, משלמים כולנו. לא ננוח יותר עד שהם יפנו את מקומם. כולם כולל כולם. תשחררו אותנו מהעמדות הפנים והמשחקים. יש לכם שתי אלטרנטיבות. או מלחמה על מלא - בכל העוצמה והכוח עד דגל לבן. או עסקה על מלא - אם שחרור של כלל החטופים לא משנה מה המחיר.

‏אם לא תבחרו באחת מהאופציות הללו - אנחנו לא ניתן לכם מנוח עד שתתפטרו ולצמיתות ותתנו למנהיגים צעירים וציוניים להוביל את המדינה הזו חזרה אל פסי הציונות.

‍