מתוך צעדת הגיוס 2/4/25 - אל הדגל
ב-2/4/25 מדינת ישראל למדה שיעור של פעם בדור.
צעדת הגיוס אתמול מגיעה מתוך הרבה מאוד כאב. של משפחות שכולות ושל משפחות שכורעות תחת נטל המילואים. עם הכאב יש גם תחושה גדולה של עוול. ושל זעם. ואם זה לא מספיק, האנשים שחולקים את הכאב ואת הנטל הזה מגיעים בעצמם ממחנות פוליטיים שונים. אחד מצביע למנהיג שהשני רואה בו אסון.
אנחנו יודעים איך אירועים כאלה מתנהלים במדינת ישראל בשנים האחרונות. לאן זה מתדרדר לא פעם.
ואז יצאנו. גברים ונשים, ילדים וזקנים, חילונים ודתיים, יהודים, דרוזים, ימין ושמאל. חמושים בדגלי ישראל ובציונות. דרשנו לחזק את עם ישראל ואת צהל. דרשנו צבא גדול, חזק, ששייך לכולם. וגם זעקנו, על העוול שנעשה לתורה, שמוצגת כאילו היא סותרת שירות צבאי והצלת חיים. זעקנו על האחריות שהנהגת ישראל לא לוקחת. לא קיללנו. לא דחפנו. ולא אמרנו איזה מחנה פוליטי טועה או צודק. אמרנו רק את המובן מאליו, שבימים הקשים האלה הפך למטושטש:
שומר אחי אנוכי.
צבא הוא מצווה.
כולנו נצא למלחמה.
מדינת ישראל ראתה שיש דבר כזה, מחנה עם ישראל.
את הצעדה המחזקת הזאת הובילו אנשים וארגונים שהם גיבורים אחד אחת. הרב בני קלמנזון, חגי לובר, ללי דרעי, ויזהר שי שאיבדו את ילדיהם במלחמה. ושותפינו למאבק שותפות לשירות, נשות המילואימניקים, פורום המילואימניקים הדתי-לאומי, כתף אל כתף, עוד עשרות ארגונים נוספים ועוד אלפים אחינו ואחיותינו, עם ישראל. רק התחלנו.
