לפני ה7 באוקטובר, האיום הקיומי על ישראל היה בלתי נתפס – אבל אמיתי. והגענו אליו לא במקרה, אלא אחרי שני עשורים של חידלון.
במקום לפעול מול האיום כשהוא היה קטן, נתנו לו לגדול. רק ברגע האחרון, עם הרבה מזל, יכולות ביטחוניות ונחישות יוצאת דופן הצלחנו לפרק אותו.
זה היה נס. אבל על נס לא סומכים.

‍
אנחנו חיים במדינה שבה כל שיח ציבורי נתקע בפריזמה של ביבי או לא ביבי.
צד אחד מתעלם מהאיום הקיומי, השני הופך כל החלטה לנס מהשמיים. אבל מה עם לשאול איך בכלל הגענו למצב הזה?
מי נתן לאיראן לבנות טבעת חנק סביבנו? למה פחדנו ליזום?

התוכנית לפירוק הציר האיראני הייתה על השולחן כבר מ2009. כל מבצע בעזה ובלבנון יכללהיות צעד ראשון. אבל לא הייתה החלטה.
לא הייתה הנהגה שמסתכלת עשר שנים קדימה, רק ממשלותשמסתכלות שלושה חודשים לבחירות.

אז כן, יש הערכה עצומה למערכת הביטחון, למודיעין, לחיל האוויר, למי שבסוף קיבל את ההחלטות, אבל צריך להבין – ההישג הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא הכישלון שהוביל אותנו לתהום.אם לא נלמד ממנו, ניפול שוב.

ועדת החקירה שתקום תצטרך לשאול: איך מדינה עם איום קיומי ממשי מתנהלת כאילו אין איום כזה בכלל? איך ממשלות מכל הקשת הפוליטית כשלו? זה לא עניין של מפלגה. זו מערכת פוליטית רקובה שלא חושבת מדינה, רק קמפיין.

יש שני תחומים שבהם ישראל עדיין מצטיינת: כוחות הביטחון וההייטק. שתי שמורות טבע של ציונות ומצוינות. בכל השאר? דיור, תחבורה, תשתיות, חינוך – כישלון מוחלט. אין הבדל דרמטי בין ממשלות, יש קונצנזוס של בינוניות וחוסר חזון.

אבל עכשיו, אחרי שנים של מחדלים, יש לנו גם הזדמנות. לשקם את המדינה, פיזית ונפשית. להחזיר את החטופים. להכריע את חמאס. לבנות שלטון אזרחי מפורז בעזה, עם אחריות ביטחונית ישראלית וגיבוי אזורי. ולהתחיל את תכנית המאה של ישראל.

חזון לישראל 2048: מעצמה בטחונית, כלכלית, טכנולוגית, רוחנית – שהעולם זקוק לה. מדינה שבה כולם מחוברים לזהות יהודית ציונית ודמוקרטית, רוכשים השכלה, עובדים ומשרתים. והמדינה? משרתת את המשרתים, לא את אלו שבוחרים לא לתרום.

זה הרגע להרים את הראש. לבנות מחדש. ולהבטיח שלעולם לא נגיע שוב לרגע שבו רק נס מציל אותנו.

אין דרך אחרת לתאר את מה שקרה בימים האחרונים: הישגים מטורפים בעומק איראן, תקיפות כירורגיות בלב טהרן, עליונות מוחלטת ופגיעה בתוכנית הגרעין. כל אלו הם הוכחה ניצחת של תוצאה של תעוזה, מודיעין יוצא דופן, וחיל אוויר שמוביל את העולם. כשמדינת ישראל מתכוננת, אין שום דבר שמשתווה לזה.

אבל עכשיו מגיע הרגע הקריטי באמת, להפוך את ההישג הטקטי החסר תקדים, לניצחון אסטרטגי.

להשיג ניצחון שלא יישאר פתוח לפרשנויות, שלא יתחלק בין נרטיבים, שלא יוליד שני סיפורים סותרים, אלא אחד בלבד:

מדינת ישראל ניצחה, איראן הפסידה. נקודה.

ולכן, המשימה העיקרית עכשיו היא להשלים את המהלך ולהביא את טראמפ. להשיג הכרעה.

מגיעות לראש ממשלת ישראל כל התשבוחות בעולם על ההישגים עד כה. גם מתנגדיו הגדולים ביותר חייבים להכיר בכך - המאבק נגד איראן הוא מפעל חייו, ומה שקורה עכשיו הוא תוצאה של דרך ארוכה, סיזיפית ורבת שנים שהוא הוביל.

ברור שיש אלפי שותפים בכל המערכות, וברור שיש מלא שאלות שחייבות להישאל (לדוגמא - איך הגענו למצב הזה ולא תקפנו הרבה לפני? מה היה קורה אם לא היה 7.10? ועוד…), ובכל זאת, הוא היה הראש של הרבה דברים לאורך הדרך - גם של המהלך להשמדת האיום האיראני.

זה גם לא מוחק את שאר הבעיות - בייחוד בהיבט הפנים ישראלי והקיטוב הקיצוני שאוחז כיום בחברה והקצוות הפוליטיים שהפכו להיות זנב שמכשכש בכלב, ולכן זה גם לא מוריד את הצורך הדחוף לדור חדש של מנהיגות.

אבל ברגע הזה צריך להיות הגונים ולומר את האמת: ראש הממשלה הביא אותנו להישגים פנומנליים, במערכה החיצונית הקשה והמסוכנת ביותר למדינת ישראל.

ובכל זאת, המלאכה לא הושלמה ונשארה בחזית האיראנית עוד משימה דרמטית לראש הממשלה: להביא את ארצות הברית לתוך האירוע הזה.

להשתמש בכל הקרדיט שיש לו אצל הנשיא טראמפ, בכל הכריזמה, בכל היכולות ולהפוך את הרגע הזה לנקודת הכרעה היסטורית.

היעד ברור: שהאיום שנקרא איראן יוסר לחלוטין, ושהרפובליקה האסלאמית תבין שתוכנית גרעין זה קו אדום שלא שורדים אחריו.

אם נצליח בכך, נרשום דף חדש בתולדות המזרח התיכון.

.ההכרעה תגיע רק אם ארצות הברית תצטרף - או ככוח צבאי שמשלים את ההשמדה המוחלטת של תשתיות הגרעין, או בהובלה של הסכם חדש שבו איראן נדרשת להרוס לחלוטין את תוכניתה, עם מנגנון פיקוח ואכיפה בלתי מתפשר.

אין דרך שלישית. אין הסכמים רופפים. אין הישג בלי הכרעה ברורה. העולם צריך להבין, וגם אנחנו:

או שתוכנית הגרעין מושמדת עד היסוד, או שהאיום חוזר בעוד שנתיים.

ההיסטוריה תזכור את הרגע הזה רק אם נדע מה לעשות איתו. לא להוריד את הרגל מהגז, לא להסתפק בסיפוק רגעי, לא לברוח חזרה לפוליטיקה הקטנה.

המשימה עכשיו: להביא את טראמפ, ולוודא אחת ולתמיד שהאיום האיראני הוא פרק סגור.

‍

גם לבית המשפט יש אחריות להסטת הדיון הציבורי בזמן המלחמה כשיש עוד חטופים למחוזות אחרים. הנשיא עמית לא מפספס הזדמנות לדרוך על הפצעים הפתוחים שהובילו לרפורמה הקיצונית שהניח השר לוין ערב המלחמה, כאילו הוא והקואליציה עושים יד אחת כדי להחזיר אותנו למקום שכולנו מנסים להשתקם ממנו. מי שמשלם את המחיר אלה החטופים, החיילים והאזרחים. המינוי המהיר של האלוף זיני מוכיח שהסחרור לא יעצור עד שאחד מהצדדים לו יגלה אחריות ואיפוק. בשביל כולנו.

שלוש נקודות בקשר להחלטות בג"ץ בעניין נציב שירות המדינה ופיטורי רונן בר, שהן קריטיות לכל מי שחפץ בתיקון ושיקום המדינה:

‍

א. בפסקי הדין שניתנו לא מערכת המשפט "אמרה את דברה" כמו שמנסים להציג זאת. הנשיא עמית והשופטת ברק- ארז אמרו את דברם. השופט סולברג אמר דברים אחרים לגמרי. אז נכון שמבחינה טכנית חוקית יש כאן פסק דין, אבל העובדה שהתקבלה ברוב הזה איננה שולית בכלל. וגם האמירה שזה ההרכב הוותיק לא תכפה על העובדה, שכל מי שמכיר את בית המשפט, גם אם לא סיים תואר במשפטים, יכול היה לומר שככל הנראה זו תהיה התוצאה מראש. המסקנה מכך היא - שלא מדובר בהחלטה מקצועית בחבד שדורשת מומחיות - אלא באג'נדה, נראטיב ותפיסת עולם פוליטית, חברתית ותקשורתית שעומדת בבסיס ההחלטות.

שתי ההחלטות נשענות על קריאת המציאות הנראטיבית של השופטים, ולפיה הממשלה הנוכחית מסוכנת (על אף שהיא חוקית), ולכן כל פעולה שלה שנגועה בפוליטיות, היא פסולה עד שיוכח אחרת. תפיסה זו מתירה לבית המשפט לסטות מהלכות ופסקי דין שנתן בעבר והיוו עד לאחרונה הלכה פסוקה ומחייבת. למעשה, בית המשפט אומר במפורש שלכל ממשלה דין משלה. לא דין ההלכות שניתנו בממשלות ישראל הקודמות, כדין ההחלטות שהוא נותן בממשלה הנוכחית. בפסק הדין בעניין הנציב, השופטים אף מגדילים לעשות, ולא רק קובעים שהמינוי לא תקין, אלא ממש "מחוקקים" וקובעים את הדרך היחידה, לגישתם, שבה הממשלה תוכל למנות נציב.

העובדה שהדברים נעשים מדאגה אמיתית למדינה וחשש לדמוקרטיה, לא יכולים להצדיק שימוש בסמכות שלא במסגרת הדין. זה בדיוק מה שמוביל אותנו לפירוק המדינה, גם כשהממשלה עושה את זה, גם כשאזרחים עושים את זה וגם כשבית המשפט עושה את זה.

ההחלטות הללו חשפו בגלוי דבר שידוע כבר זמן רב – בית המשפט הפך לשחקן במגרש הפוליטי, וההחלטות נקבעות בהתאם לקואליציה שתעמוד למשפט. לא הרי הליך מינוי נציב בממשלה הנוכחית כהרי הליך מינויו בממשלות אחרות – זו לא פרשנות, זו קביעה שחור על גבי לבן של עמית בפסק הדין.

‍

ב. והאמת שבית המשפט, או חלק גדול וחשוב מהשופטים, פועלים כך כבר שנים רבות, אלא שעד היום זה היה מוטמע בהחלטות מלומדות שנושאות מאות עמודים והררי מילים מפונפנות שקשה לעתים להבחין בדבר. עכשיו, בית המשפט כבר לא מנסה להסתיר (למרות שעדין ההחלטות נושאות מאות עמודים). באופן אירוני הביקורת של הנשיא עמית על הממשלה - לפיה דברים שנעשו בעבר במחשכים ובחדרי חדרים נעשים כעת לאור יום ומהמקפצה – חלה בדיוק גם בעניינו.

לכן, דווקא מתוך הבנה והכרה ברורה בחשיבות בית המשפט העליון כמי שתפקידו להגן עלינו האזרחים מפני פעולות שרירותיות של השלטון ולשמור על זכויותינו, ודווקא מתוך הכרה שהרפורמה המשפטית שקידם השר לוין הייתה רעה ופוגעת ביכולתו של בית המשפט למלא את תפקידו, עלינו לפעול ליצירת חוקה ואיזון נכון בין הרשויות. כך שמצד אחד הממשלה לא תוכל לעשות כרצונה ותהיה עליה ביקורת אפקטיבית שתוכל לבלום את פעולותיה במקרה הצורך, ומצד שני שהביקורת תהיה מגודרת לדין ולאמות מידה אחידות, מבלי שלהרכב פרסונאלי כזה או אחר תהיה השפעה כל כך דרמטית על אופי הביקורת.

‍

ג. זה פשוט לא אפקטיבי – המחשבה שהפסיקה תהיה המילה האחרונה במחול השדים החוקתי ומלחמת הרשויות לא מחוברת למציאות. למעשה זו תמונת מראה של פעולות הממשלה, כאשר כל צד מותח את החבל הכמעט קרוע ממילא וחושב שהצד השני לא יעז לקרוע יותר, ואז מתבדה. הצד השני רק מחריף את הטון, רק חורג עוד יותר מסמכותו, ומי שמפסידה בסוף זו המדינה.

סיפור רונן בר ממחיש זאת היטב. בית המשפט הוציא צו ביניים שעוצר את פיטוריו, והנה, גם אם נתעלם מהשר קרעי שהכריז באופן שערורייתי שאסור לקיים את צו הביניים, סמוטריץ' פשוט הודיע שיצא לשירותים בכל פעם שראש השב"כ ישמיע את עמדתו בקבינט. עזבו אם זה תקין או לא - זה מטורלל לחלוטין – אבל זה המצב. הציפייה של בית המשפט שהפוליטיקאים יקבלו את החלטתם כתורה מסיני היא תמימות במקרה הטוב. תארו לכם מג"ד שפוקד על מ"פ להמשיך עם סמ"פ שהוא לא סובל. מה אתם חושבים שיקרה? שהעבודה תהיה יעילה? שרמת המקצועיות והמבצעיות תעלה? ברור לנו שפקודה כזו תסכן בראש ובראשונה את המשימה ואת החיילים. או שהמג"ד מחליט להדיח את המ"פ או שיתן לו לבחור את הסגן שלו - כי על טיב העבודה והיחסים ביניהם אין לו שליטה.

כך גם בענייננו, כל עוד מדובר בממשלה חוקית, כפייה של בעל תפקיד בליבת העשייה הביטחונית, במציאות פוליטית כל כך צינית שבה אנו חיים, תוביל בהכרח לעבודה לא תקינה ופגיעה בחיי חיילינו. בכל מה שקשור לפרצות מנהליות חבריי הממשלה, כפוליטיקאים מנוסים, הספיקו כבר לשכוח את מה שבית המשפט עוד לא למד. לא בכדי ראש הממשלה מיהר למנות את האלוף זיני לראש שב"כ, עוד לפני שיבשה הדיו מעל פסק הדין. פסק הדין לא סיים שום דבר - הוא רק המשיך את הסחרור.

קבלת החלטות אגרסיביות בבג"ץ שחורגות אפילו מהלכותיו שלו, אינם הדרך לוודא שערכים מסוימים ייושמו - את זה רבותיי עושים באמצעות עמידה לבחירת הציבור בקלפי.

‍

לסיום, מי שמחפש למצוא בביקורת הזאת אישור להתנהלות הממשלה והיתר לעשות ככל העולה על רוחה או גיבוי להחלטותיה טועה טעות מרה.

את החלטות בית המשפט חייבים לקיים. כמו שחייבים למלא פקודה וכמו שחייבים לקיים את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה גם כשאלו לא מוצאות חן בעינינו. אם לא – אפשר לסגור את המדינה.

ההבנה שהעם היהודי הצליח להקים מדינה ריבונית אחרי אלפיים שנה מחייבת אותנו לפעול בהתאם. יש לכך מחירים כבדים, בין אם בחיים ממש ובין אם בערכים, אבל כמו שכתב המשורר צור ארליך: "לטובת החישוב הכללי, כמה עולה לנו עם מדינה וכמה עולה לנו בלי."

‍

חשבתי הרבה על מה שיאיר גולן אמר אתמול והצלחתי לזקק את לב הבעיה מבחינתי. והיא לא מסתכמת רק במה שהוא אמר. הבעיה הגדולה יותר היא מה שהפכנו להיות.

חברה של קצוות ששבויה בתוך שיח בינארי. אתה או גיבור או בוגד. צודק לגמרי או טועה לגמרי.

הכל זה או שחור או לבן - כאילו אין אלף גוונים של אפור שמפרידים ביניהם. אין עומק, אין מורכבות, אין שאלות. רק תשובות מוחלטות במציאות מדומיינת של טובים ורעים.

וזו אולי הטרגדיה הכי עמוקה של המדינה שלנו כרגע:

לא שאין צדק - אלא שכולם צודקים. צודק מי שאומר שיש כאן אנשים שמאמינים שאנחנו אשמים בהכל ומחזקים את האנטישמים הכי גדולים. וצודק מי שטוען שיש כאן אנשים שעבורם טוהר הנשק הוא ערך פסול והם שמחים ומריעים על הרג פלסטינים באשר הם.

אבל בגלל שכל צד כל כך בטוח בצדק שלו ומשליך את תפיסתו כלפי כל מי ש״לא איתו״, הפכנו לחברה בה כבר לא מסוגלים לראות את האדם שמולנו.

כי סוג הצדק הזה לא מחפש פתרונות, אלא אויבים.

ובתוך זה שכולם תמיד צודקים - כולם טועים.

כל מי שמשרת, שמגדל ילדים, שמשלם מיסים, שמאמין במדינה, שממש לא מרוצה ממה שקורה פה אבל לא מוכן לזרוק את הכל לפח, תקוע עכשיו בין הפטיש לסדן:

יש צד אחד שמדבר כמעט שנתיים על ״הכרעה״ ועושה הכל כדי לא להכריע ואף מדרדר אותנו לנזקים חסרי תקדים ממש בכל פרמטר וזירה עם אפס לקיחת אחריות ודוגמא אישית מהסוג הגרוע ביותר.

ויש צד שני שבשם שנאת הממשלה והעומד בראשה מיישר קו עם מסרים של גדולי האנטישמים ואויבינו באשר הם ומאבד קשר למציאות ולמרבית החברה, ובהפוך על הפוך - חובר בברית לאותם אלו שהוא מבקש להוקיע.

תמיד יהיה מי שיקום ויגיד לי ״עוד פעם הסימטריה?!״ אז כן, עוד פעם! עוד מליון פעם.

ברור שיש הבדל תהומי בין ממשלה מכהנת לבין ״לשעברים”  במידת האחריות שיש להם למחדל הנורא. על זה אין חולק.

אבל מבחינת מצב החברה הישראלית - הם על גבול השותפים.

כי מי שלא מבין שהאמירה של גולן אתמול על הצבא, מעבר לזה שאני סולד ממנה, רק מחזקת את אותו הדבר שהוא מבקש לשנות - פשוט לא חי את העם הזה.

לתחושתי, רוב העם לא שם. העם לא בשמאל קיצון המנותק ולא בימין האחוז דיבוק והכושל.

הוא מחפש הנהגה שפויה, רעננה ואמיצה, שתדע לשלב ביטחון עם מוסר, נחישות עם חמלה, אמת עם הקשבה. ולא - זה לא מרכז. וזה לא אמצע. זו בפשטות - ציונות!

אז כן, בהחלט צריך לבקר את גולן. וגם את סמוטריץ׳, ובן גביר ואת יעלון.

אבל בשעת רותחין בואו לא נפספס את התמונה הגדולה:

החברה שלנו חולה, והמחלה היא לא האנשים האלו - אלא העובדה שהם אלו שתופסים לנו את סדר היום.

שהם גורמים לנו להיות עסוקים בלנצח ויכוחים בינינו לבין עצמינו במקום בלבנות מציאות אחרת לילדינו.

הגיע הזמן לייצר הנהגה שפויה. כזו שהציבור שלא קונה את הסחורה הפגומה של הקצוות יוכל להתגאות בה ובייצוג שלה. בערכים ובדגל שהיא מביאה לשולחן. כי אם לא נעשה את זה עכשיו - אולי לא יישאר לנו מה להציל.

נמאס לנו להיות שבויים של קצוות.

נמאס לנו לשתוק בזמן שמנהיגים חסרי אחריות הורסים את מה שבנינו פה יחד - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, כולם וכולן.

אנחנו כאן כדי להחזיר שפיות.

להחזיר את האחריות.

לבנות הנהגה חדשה שלא מחפשת אשמים, אלא מייצרת פתרונות.

הנהגה שמבינה שציונות אמיתית זו לא סיסמה, אלא דרך חיים של אמת, גבורה, מוסר ומעשה. ומחוללת את המציאות עבור העם שרוצה לחיות בה.

הגיע הזמן להפסיק לצעוק ולהתחיל לתקן. ולא רק שיש דרך אחרת - יש כבר מי שהולכים בה איתנו ב״אל הדגל״.

תצטרפו אלינו. יחד אנחנו מחזירים את הציונות.

‍

‏יש שלושה סוגים של ימין פוליטי שתומך בממשלה.

‏אחד - סוגד לנתניהו. נניח אותו בצד רגע.

‏השני - חושב שנתניהו כשל וצריך ללכת, אבל אין לו תחליף כרגע, הוא זה שיעמוד בלחצים ויביא אותנו לניצחון. אחרי הניצחון חובה עליו להתפטר.

‏השלישי - חושב שנתניהו איום ונורא וחייב ללכת בהקדם. אבל מה נעשה שהתחליף כרגע הוא השמאל. אי אפשר להעלות את השמאל אז נמשיך לתמוך ברע במיעוטו.

‏נתניהו לא חזק מול החמאס אבל הוא קילר פוליטי. הוא לא יכול להשאר רק עם אלה שסוגדים לו, אלה עשרה מנדטים גג. הוא חייב, ראשית כל להשאיר אצלו את אלה שמסוייגים ורוצים שהוא יילך בשש אחרי המלחמה.

‏נתניהו תמיד השתמש במועד הבחירות כנשק פוליטי. זה נכון גם כאן. הוא מחכה בסבלנות שהשמאל יאבד את סבלנותו. אמירות כמו של יאיר גולן השבוע הן הבניין הפוליטי שנבנה מאחורי הקלעים. הזמן עשוי לייצר עוד מתנגדים לנתניהו שמתנגדים גם לצהל ולאמונה בצדקת הדרך. על זה נתניהו בונה.

‏"כפסע מניצחון מוחלט" זו לא סיטואציה, לא אתגר, זו שיטה. להחזיק את התקווה בימין ולהפוך את הייאוש לטירוף בשמאל. לייבוביץ אמר שהמשיח תמיד "יבוא". כך גם הניצחון המוחלט. תמיד כפסע.

‏כדי לנצח את המלחמה הזאת חייבים לשלב מלחמה ומדיניות. הגענו למצב מדהים בו המדינות הסוניות שואפות להסדר כולל עם כל החטופים בבית ביחד, פלוס הגליה ופירוק מנשק של חמאס. ישראל לא מוכנה אפילו לשמוע על זה ודורשת, כמה שזה הזוי - רק עסקה חלקית! כשמבינים את שיטת הכפסע, מבינים הכל.

‏אנחנו תמיד כפסע וגם חמאס תמיד כפסע. הם כפסע מעיסקת התקפלות של ישראל. זה מה שהם מוכרים לאנשים שלהם בעזה, כשבמציאות הם פשוט מחכים שנישבר. מחכים ומורחים עד אינסוף. אותה שיטה בדיוק.

‏אדריכלית השיטה הזאת איננה חמאס וגם לא נתניהו, אבל יש לה קשרים עמוקים עם שני אלה: קטאר. קטאר לא רוצה את הפיתרון הסעודי של פירוק מוסכם של חמאס. אבל היא לא רוצה גם להיתפס כמעודדת גלויה של ארגון הטרור הרצחני. אז היא "מתווכת". מייצרת את הקונפליקט האינסופי בין שני היריבים הותיקים, חמאס ונתניהו, באופן שמשרת את שניהם. בעזרת מו"מ מזויף בשיתוף האיש שלהם בבית הלבן, ויטקוף. הם מורחים ומורחים וחותרים לעסקאות חלקיות ומאפשרים מבצעי צהל חלקיים כדי שכולם סביב השולחן יקבלו מה שהם באמת רוצים. זמן. קטאר היא מלכת התיווך. הידיים של כל העולם לכודות בכיסים העמוקים שלה. זה מפעל, וקטאר מתפרנסת ממנו. המריחה מייצרת גשר של אינטרסים בין חמאס לנתניהו, דרך השטן הקטארי.

‏שלושת הגורמים האלה רוצים את המריחה. עם ישראל לא יכול לסבול אותה. ברגע שתעלה בישראל מנהיגות ציונית עניינית ומשרתת, זאת קטאר יודעת, ניתן יהיה להכחיד את חמאס תוך שבועות. להניע אוכלוסיה, לכתר, ליצור מקלט הומניטרי, בידוק מחמיר לאוכלוסיה, להשמיד את המתנגדים. לסיים עם זה. בלי עסקאות חלקיות. רק כניעה מיידית של חמאס במסגרת מגה-דיל עולמי, עם כל החטופים בבית. הניצחון המוחלט בידינו ממש, כפסע. אבל את הפסע הזה לא נצעד עם נתניהו.

‏מה שישראל צריכה עכשיו זו מנהיגות חדשה.

‏מנהיגות שמסתכלת עשר שנים קדימה, ולא רק עד הסקר של מחר בבוקר.

‏מנהיגות שמבינה שבלי הכרעה אמיתית אין ביטחון, ושבלי חזון אין סיכוי לשגשוג.

‏מנהיגות שמבינה שלפעמים צריך לשלם מחיר פוליטי כדי לעשות את מה שנכון למדינה.

‏לא עוד פוליטיקאים שמגיבים, אלא מנהיגים שפועלים.

‏לא עוד הישרדות, אלא בנייה.

‏לא עוד פחד, אלא אמונה.

‏עם ישראל מוכן לזה.

‏הוא מחכה לזה.

‏הוא ראוי לזה.

‏והגיע הזמן שמי שמבקשים להנהיג -יהיו ראויים לו.

בעוד זמיר עשה את המעשה הציוני הנכון בהוצאת צווי גיוס למלש"בים חרדים, הממשלה ממשיכה להעדיף שיקולים פוליטיים צרים על חלוקת נטל שוויונית

ההנחיה שהעביר אתמול הרמטכ”ל, רב-אלוף אייל זמיר, לראש אגף כוח האדם להוציא עשרות אלפי צווי גיוס למועמדים לשירות ביטחון (מלש”בים) מהציבור החרדי היא החלטה אמיצה ותקדימית ועם זאת נחוצה ונדרשת. בערב שבו מדינת ישראל נכנסת לחודש ה-20 של מלחמת הקיום הנוכחית, ובעוד צה”ל מגייס שוב ושוב עשרות אלפי לוחמי מילואים - רבים מהם בפעם הרביעית, החמישית ואף השישית, אחרי מאות ימי שירות - לא ייתכן שחלקים אחרים באוכלוסייה ימשיכו ליהנות מפטור אוטומטי.

‍

מדובר בצעד שאף רמטכ”ל לפניו לא נקט. וזה לא מפני שהמציאות הייתה שונה - אלא כי נדרשה כאן מנהיגות מסוג אחר. רמטכ”ל שמבין, כמי שגדל בטנק, מהי המשמעות של אחריות. מהי שותפות אמיתית. ומה המשקל של החלטות אמיצות דווקא בזמנים קשים.

במשך חודשים ארוכים, הממשלה בוחרת להסס, לדחות ולהעדיף שיקולים פוליטיים צרים על פני טובת המדינה. למעשה, רק בזכות מאבק עיקש של אנשי מילואים, משפחות שכולות ותנועות אנשי מילואים דוגמת “אל הדגל” - נמנע עד כה מעבר של חוק השתמטות מתריס שהיה מעמיק את הקרע החברתי ופוגע קשות באמון הציבור המשרת במערכות המדינה.

במקום שבו הממשלה נרתעת - פועל הרמטכ”ל ומפגין יוזמה ומנהיגות גם כשיש מי שמעדיף להימנע מקבלת החלטות שיש להן מחיר פוליטי. רמטכ״ל שמבין שלא ייתכן לשלוח אנשי מילואים לחרף את נפשם ובמקביל לפטור אוכלוסיות שלמות שכשירות לשירות סדיר זה לא הגיוני וזה לא מוסרי ובוחר בעשיית המעשה הציוני הנכון למען ביטחון ישראל - לגייס!

ועם זאת, ההנחיה שהועברה אתמול צריכה להיות רק תחילתו של מהלך שלם.

ביד אחת - לאפשר לכל צעיר חרדי שמתגייס לשמור על אורח חייו, ללמוד תורה ולהמשיך לקיים את אמונתו. צה”ל הוכיח לאורך השנים שהוא יודע ויכול לייצר מסגרות מותאמות, כשהכוונה נקייה והצורך ברור.

עלינו לחבק את המתגייסים החרדים ולתת להם את כל התמיכה שהם זקוקים לה. עבור רבים מהם יש רצון אמיתי להתגייס ולתרום את חלקם, וזאת לצד חשש אמיתי שלעיתים כרוך בכך גם מחיר בחיכוכים בבית מול המשפחה, הרבנים החרדים, והקהילה. על המדינה לצייד אותם בהכוונה, בתמיכה ובמסגרת שתשמור על אורח חייהם, ותאפשר להם להתגייס מתוך תחושת שותפות אמיתית, מבלי לפגוע בזהותם הדתית.

וביד השנייה - להחיל את מלוא הסנקציות האישיות על כל אזרח שמקבל צו גיוס ובוחר להשתמט. לא ייתכן שבמדינת ישראל, בוודאי לא בעיצומה של מלחמה, מי שפוגע ישירות בביטחון הלאומי ומשתמט יזכה להעלמת עין ממסדית ויהנה מעודף זכויות אזרחיות וכלכליות.

צה”ל אמון על המלחמה באויב מבחוץ. הממשלה אמונה על שמירת האמון מבפנים. את זה לא עושים בסיסמאות או בפוליטיקה קטנה, אלא בצעדים ברורים - ובראשם חקיקה מיידית של חוק גיוס שיבטיח שירות של כולם ולא יהפוך את ההשתמטות לפריבילגיה מגזרית.

נראה שהרמטכ״ל מגלה מנהיגות ועושה את חלקו בעניין הגיוס. עכשיו הגיע הזמן שגם הממשלה סוף כל סוף תעשה את זה.

‍

סא״ל (במיל') אלי מאירי הוא ממייסדי תנועת ״אל הדגל״

קישור לפרסום המקורי: https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/17904670

בתמונה: הרמטכ"ל אייל זמיר, צילום: דובר צה"ל

‍

#חוק_אל_הדגל #חוק_הגיוס #מנהיגות

‍

זה פשוט: הדלפת מסמך פנימי של השב״כ זה חמור, ודורש חקירה.

זה פשוט: כנגד המדליף הופעלו אמצעים חמורים באופן לא פרופורציונלי שמעבירים תחושה של חקירה פוליטית.

זה פשוט: ראש השב״כ לא יכול לכהן בתפקיד ללא אמון של הממשלה בו, בטח אחרי האסון הנורא. הוא חייב ללכת.

זה פשוט: הממשלה נושאת באשמה לאסון יותר מכל גורם אחר בישראל. לפני שהיא מטיפה מוסר, היא צריכה להיות הראשונה לקחת אחריות ולפנות את התפקיד למי שלא כשל.

אתם מכירים מישהו שמעז להודות בכל הדברים הפשוטים האלה - ביחד?

אם כן, תגידו לו שאנחנו מחכים לו כאן, באל הדגל.

‍

צילום: לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), דרך ויקישיתוף – רישיון CC BY 3.0

‍

אם גם אתם מרגישים שהקצוות חונקים, שאי אפשר לדבר בהגיון. אם אתם מבינים שאי אפשר להחזיר את המדינה למסלול בלי לעשות מעשה, זה הזמן להצטרף. אלינו.

יש אנשים שפשוט לא מצליחים לראות את המציאות. הם לא רואים את המדינה עצמה אלא רק את ביבי.

ביבי או לא ביבי וזהו בגדול.

אם לא תקפת חזק מספיק את ביבי, אתה פרוקסי שלו וזכאי לכל הרעל בעולם.

אם העזת לבקר אותו על הכישלונות הרבים שלו ועל כך שהוא חייב כבר מזמן לצאת מחיינו, אז אתה אנרכיסט או בוגד.

אם ניסית להציע רעיון עצמאי, אתה סתם אהבל.

זו הפכה להיות התרבות כאן.

תרבות שבה כל רעיון נבחן לפי מי שאמר אותו ולא לפי מה שהוא מציע.

תרבות שבה מדליפים סודות מדינה והשאלה היחידה היא את מי זה משרת.

אם ההדלפה עוזרת למחנה שלך, זה מעשה גבורה.

אם היא עוזרת למחנה האחר, זו בגידה.

אף אחד כבר לא מדבר על עצם הסכנה שבהדלפות ועל השבר המוסרי והביטחוני שהן יוצרות.

על העובדה שהפכנו ממדינת חוק למדינת מחנות.

ומה הפלא, כששרים בממשלה אומרים בפה מלא שהחוק הוא המלצה?

אנחנו לא מוכנים להיות חלק מהטירוף הזה. לא ימין ולא שמאל. לא בעד ביבי ולא נגד ביבי.

רק בעד דבר אחד - מדינת ישראל.

יכול לשתף ברמה האישית שעבורי זה מרגיש כמו תהליך גמילה. לכן אני אמפטי לכל התוקפים.

כולם כל כך מושקעים במה שהם אומרים ומאמינים כבר מלא זמן, ולהצליח לשנות נקודת מבט מהמחנות אליהם התמכרנו למציאות שמכה בנו על הראש - זה מעשה ממש לא קל. אבל לדעתי, הוא המעשה הנדרש ברגע הזה.

באל הדגל אנחנו מנסים להוריד את משקפי הפוזיציה ולראות את המציאות כמו שהיא.

בלי פילטרים של מחנה ובלי חישובי רווח פוליטי.

רק מה נכון לעם הזה ומהו המעשה הציוני - שיבטיח בית בטוח ומשגשג, אל מול כל סוגיות הליבה.

במקום להתמכר למלחמת זהויות

אנחנו שואלים את עצמנו שאלה אחת פשוטה - מה צריך לעשות?

אנחנו כבר כמעט שנה עובדים על עיבוד עומק של הבעיות קצרות טווח וארוכות טווח.

מפתחים תוכניות מפורטות.

בחודשיים הקרובים נתחיל לפרסם אותן אחת אחת:

- כלכלה

- חינוך

- ממשל

- וביטחון

תוכלו לשאול, להעיר, להציע ולהבין שאנחנו לא באים רק לדבר. וזו אולי השורה הכי חשובה כאן. כמה קל לתקוף לבקר ולשפוך רעל.

אבל אני באמת שואל את עצמי אם כל מי שיושב כבר עשור מהצד וצועק על כל מי שמנסה כזה חכם ומנוסה, למה המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית?

הם לא ניסו, לא הובילו. הם רק פרשנו, רק צייצו והיום הם לא מסוגלים אפילו להעלות על הדעת להצטרף למי שכן קם ומנסה.

אם גם אתם מרגישים שהקצוות חונקים, שאי אפשר לדבר בהגיון. אם אתם מבינים שאי אפשר להחזיר את המדינה למסלול בלי לעשות מעשה, זה הזמן להצטרף. אלינו.

הלוואי ותעזרו להפיץ את הבשורה.

‍

מחאה היא זכות דמוקרטית חשובה, סרבנות היא חציית קו אדום

סירוב לשרת בצה״ל או להתייצב למילואים, גם אם הוא נובע ממניעים פוליטיים או אישיים, גם אם הוא בתחפושת של ״הפסקת התנדבות״ - הוא אקט מסוכן שמחליש אותנו כצבא • כל קריאה לסרבנות היא לא רק פגיעה בצבא - היא שירות לאויבנו ופגיעה בכוחנו

‍

את שירותי הצבאי התחלתי כחניך בקורס טיס, ודווקא לאחר שעברתי בהצלחה את מבחני התעופה החלטתי, בצעד שהפתיע את מפקדיי, לוותר על המטוס ולבחור בטנק. היום, כמעט 30 שנים אחרי, אני גאה לומר שאני מפקד בחטיבת שריון שעשתה את מספר ימי המילואים הגבוה ביותר מתחילת המלחמה.

דווקא מהמקום הזה ולאחר שנכחתי בלא מעט לוויות של חיילים שלי, ברור לי כי כל גילוי סרבנות יוביל באופן ישיר לטירוף מערכות.  

תנועת “אל הדגל” בה אני חבר, מובילה יוזמה לחקיקת חוק גיוס ציוני שיבטיח לישראל צבא חזק, המוכן לאתגרים הרבים של ישראל בהווה ובעתיד. אנחנו לא רק פועלים בשדה הקרב, אלא גם מנסים להשפיע על המערכת הפוליטית כדי לוודא שלא יקודמו חוקי פטור משירות לאוכלוסיות שלמות - כך שתפגע יכולתו של צה״ל להגן בכל החזיתות ובבטחון המדינה.

אנחנו נוכחים בועדת חוץ ובטחון, פוגשים שרים וחברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה ומגייסים תמיכה ציבורית להצעת חוק שירות ציוני אותו כתבנו.

בשבוע שעבר, הובלנו צעדה א-פוליטית, שבה השתתפו אלפים מכל קשת החברה בירושלים והיא תוצאה של שילוב ידיים של עשרות תנועות מילואים עם הורים שכולים. הצעדה הזו הייתה קריאה לכולם לשרת אבל לא פחות מכך קריאה נגד סרבנות אחרת - סרבנות ה ״נמות ולא נתגייס!״

לכן אני מקווה לראות את מפקד חיל האויר והרמטכ״ל השריונר אייל זמיר, מדגימים הלכה למעשה שימי הסלחנות כלפי סירוב להתייצבות למילואים חלפו עם הרמטכ״ל הקודם וכל שם שחתום על ״מכתב הטייסים״ יודח משירות לאלתר. בד בבד, עלינו לפעול כך שעל כל מי שמצהיר כי לא יתייצב או לא יתגייס - יוטלו סנקציות קשות.

״איש הישר בעיניו יעשה” הוביל אותנו לחורבן ולנצחון אויבינו. בימים בהם עם ישראל חוגג את יציאת מצרים עלינו לזכור כי אין לאף אחד את הזכות להחליט כי בשם ״הישר בעיניו״ מותר לו להחליש את בטחון המדינה. אנחנו חייבים לשמור על המהות של צה”ל וחייבים לדאוג שכולם ישרתו, כדי לשמור על הנס שיצרנו - מדינת ישראל.

גם בחג הזה נזכור את 59 החטופים המוחזקים במנהרות החמאס ועלינו, אנשי המילואים, לעשות הכל כדי להיות מוכנים בכל רגע להוציא אותם ממצרים ולהכריע את אויבינו - בטנק ובמטוס.

‍

אלי מאירי - סא״ל (במיל׳) בשריון, איש חינוך, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 14/04/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17727739

צילום: דובר צה״ל

‍

מדינת ישראל קיימת בזכות מי שנלחמים עליה. זו לא מדינה שקמה כי חיכינו בסבלנות • לצערנו, אין לנו פריווילגיה להיות מדינה שלא נלחמת • אם אתה מאמין שמגיע לך לחיות פה – אתה משרת

יש רגעים בהיסטוריה שבהם אי אפשר להתחבא מאחורי סיסמאות, דילים פוליטיים ודיונים אינסופיים. רגעים שבהם כל מי שאוחז בעמדת הנהגה חייב לשאול את עצמו שאלה אחת: האם אני פוליטיקאי – או שאני מנהיג ציוני?

‍

מדינת ישראל נלחמת על קיומה. החיילים שלה נמצאים חודשים בשטח. המילואימניקים קורסים. ומי שחי כאן ולא משרת – פשוט פוגע ביכולת לנצח את האויב ולשמור על המדינה בטוחה.

ומה אנחנו רואים? ממשלה שממשיכה לגרור רגליים, לקיים דיונים, להקים ועדות, לדחות ולברוח. לא להכריע. להתעסק בפוליטיקה במקום במדינה.

ואנחנו כאן כדי להגיד לאותם פוליטיקאים - שבענו עד די מכל ההצהרות המיותרות שלכם. להוציא 400,000 צווים למי שעשה כבר מאות ימי מילואים מבלי לדרוש גיוס לכולם - זה מעשה לא מוסרי.

שירות המדינה הוא לא ויכוח פוליטי של ימין ושמאל – הוא עמוד השדרה של הציונות. מדינת ישראל קיימת בזכות מי שנלחמים עליה. זו לא מדינה שקמה כי חיכינו בסבלנות. היא קמה מתוך מלחמה, מתוך הקרבה. לצערנו, אין לנו פריווילגיה להיות מדינה שלא נלחמת.

אם אתה מאמין שמגיע לך לחיות פה – אתה משרת. אם אתה לא משרת – אתה חי כאן על חשבון מישהו אחר.

כל חבר כנסת שאומר "מלחמת קיום", ולא מקדיש את כל כולו להרחבה משמעותית של צבא העם - פשוט פועל באופן אנטי ציוני. גם האופוזיציה, שצועקת היום על גיוס, לא עשתה כלום כשהייתה בשלטון.

מלחמת קיום דורשת שכל אחד ייתן את חלקו

פוליטיקאי שואל – איך אני יוצא מזה בלי להפסיד קולות? מנהיג ציוני שואל – מה נכון למדינת ישראל? לצערי, הם לא מסוגלים לקבל החלטה – אבל אנחנו כן.

לכן ניסחנו את "חוק אל הדגל" – חוק שלא מפלה אף מגזר, שלא פועל מתוך נקמה או תסכול, אלא מתוך שאלה אחת בלבד: מה הדבר הנכון למדינת ישראל?

התשובה ברורה: שירות המדינה הוא ערך ציוני עליון, והוא חובה על כל אזרח ישראלי. חוק שלא מתחשב בפוליטיקה, לא מבדיל בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים. יש רק עיקרון אחד: אם אתה חי פה – אתה משרת. אין יותר פטורים, אין יותר עסקאות.

ציונות זה לא לדבר על אהבת הארץ ולהניף דגלים. ציונות זה לעשות את מה שנדרש – גם כשזה קשה, גם כשזה עולה במחיר פוליטי.

או שאתה מגייס – או שאתה פוליטיקאי שמפחד. או שאתה מחוקק חוק שירות – או שאתה קשקשן שמוכר סיסמאות. או שאתה עומד מול הציבור ואומר לו את האמת – או שאתה לא ראוי להנהיג את מדינת ישראל. עכשיו תבחר: פוליטיקאי או ציוני? כי אין אמצע.

הכותב הוא ממייסדי תנועת אל הדגל.

פורסם בישראל היום, 2/4/25: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17674303?amp=1

‍

הכותב: רס"ן (מיל') מתן יפה, ממייסדי תנועת אל הדגל.

תמונה: שר הביטחון ישראל כ"ץ בדיון על חוק הגיוס בוועדת חוץ וביטחון (ארכיון), צילום: אורן בן חקון

‍

מס לוחם: המחיר הכלכלי של מי שנלחם על המדינה

אחת ממסקנות שבעה באוקטובר - ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית • לצד התנאי ההכרחי של מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים, קיים תנאי כלכלי • בפעול, המדינה מטילה על משרת החייל הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה • פרשנות

מס הלוחם: אחת מהמסקנות המהירות והברורות מקריסת הקונספציה של 7 באוקטובר היא - מדינת ישראל חייבת להיות מעצמה צבאית. ככה פשוט. תנאי הכרחי לכך הוא קיום מנגנון ייצור של לוחמים חדורי תחושת אחריות, שליחות וערכים ציוניים. אך לכך יש גם תנאי נוסף - התנאי הכלכלי.

מדינת ישראל וצה״ל מתבססים על חיילי החובה והלוחמים במילואים, אך בפועל בצד הדרישה למלא את תפקידם היא מטילה עליהם מס בלתי נראה: הפסד כלכלי מתמשך, דחיית קריירה ופגיעה בהכנסה. אזרח ישראלי שמתגייס לקרבי או ממשיך לשרת במילואים לאורך שנים נושא בנטל כפול – גם סיכון פיזי, גם מחיר כלכלי כבד.

הסיכון הפיזי הוא חלק מהחבילה והוא לא ישתנה. זאת בשונה מסוגיית ההפסד הכלכלי, סוגייה שאם מדינת ישראל לא תדע לפתור באופן יעיל ומהיר אנו עלולים למצוא עצמינו במצב שבו  האתגר למצוא אזרחים שיסכימו לשאת בעול השירות הקרבי יתגבר משמעותית.

שירות החובה כנטל כלכלי

‍
חייל קרבי בן 18, שמתגייס לשירות חובה, מתחיל את חייו הבוגרים באיחור של שלוש עד ארבע שנים לעומת בני גילו במדינות מערביות - או אזרחים ישראלים שלא משרתים. בזמן שחבריו עובדים, לומדים וצוברים ניסיון מקצועי, הלוחם מקבל שכר של 1,600-2,500 שקלים בחודש. ההפסד הכלכלי המצטבר לאורך הקריירה מגיע למאות אלפי שקלים.

לפי מחקר של פורום קהלת, דחיית הכניסה לשוק העבודה גוררת הפסד למשק של כ-49 מיליארד שקלים בשנה. תוסיפו לכך את העובדה שחיילים קרביים אינם יכולים לעבוד במהלך השירות, ואילו ג’ובניקים בחלק מהתפקידים מצליחים לעבוד בזמנם הפנוי, וקיבלתם עיוות שמעמיק את הפערים הכלכליים בין משרתים שונים, על אף הבדלי המשכורת הצבאית.

מילואים: פגיעה כלכלית מתמשכת

‍
אחרי השחרור, חיילים קרביים נדרשים לשירות מילואים תכוף הרבה יותר מאשר חבריהם ששירתו בתפקידים עורפיים. מערך המילואים, שהוא קריטי לביטחון המדינה, מתבסס על אנשים שכבר שילמו מחיר כלכלי כבד בשירות החובה, וכעת ממשיכים לשלם אותו בכל תקופת חירום ואימון.

מצב העצמאיים חמור בהרבה כשהם מקבלים החזר חלקי בלבד שמכסה רק 25% מההכנסה שלהם, שכירים במשרה חלקית מקבלים תגמול נמוך שמוריד את ההכנסה החודשית שלהם, ומעסיקים נאלצים לשלם מחיר נוסף כשהם מאבדים עובדים חיוניים למשך שבועות בשנה.

הפער הכלכלי מצטבר ומתורגם גם לירידה בסיכוי לקידום מקצועי ולצמצום אפשרויות ההשתכרות לאורך השנים. במצב הנוכחי, כואב לומר, אף פוגע בסיכויי ההעסקה.

ההשלכות: שחיקה במוטיבציה וסכנה לביטחון

‍
נתוני ההתייצבות ההולכים ויורדים משקפים בבירור כי מערך המילואים נשחק, כך שכבר היום אנחנו במצב בו אין מספיק אנשים שייקחו חלק במאמץ המלחמתי.

בראייה לעתיד, צריך לקחת בחשבון שכאשר צעירים רואים שחבריהם שבחרו במסלול אזרחי מתקדם אינם נושאים בנטל, ונוסף לכך נהנים מהכנסה גבוהה יותר, התהיה ״האם נכון להמשיך בדרך הזו?״ מחלחלת בקרב יותר משרתים עתידיים, באופן טבעי.

ככל שמעמיק הפער בין המתגייסים לקרבי ולמילואים לבין אלו שעושים זאת באופן מצומצם או שלא משרתים כלל, כך יורדת המוטיבציה להתנדב. זו בעיה מוסרית של חוסר הוגנות ועיוות צדק שמשמעותה - סכנה קיומית.

הפתרונות: איך אפשר לשנות?

‍
על המדינה לראות בשירות צבאי קרבי ערך אסטרטגי ארוך טווח ולהפוך את השירות הצבאי ממס נסתר למס הוגן - כזה שמכיר בתרומה האדירה של המשרתים. יש להגדיל את שכר החיילים הקרביים לרמה שתאפשר להם לחיות בכבוד - לפחות 5,000 שקלים לחודש.

יש להגדיל את ההחזר למילואימניקים עצמאים כך שיקבלו פיצוי בהתאם להכנסתם האמיתית. יש לייצר מנגנון מענקים משמעותי למי שמשרתים במערך מילואים קרבי לאורך שנים, ולהעניק להם הטבות מס שיצמצמו את הפער הכלכלי בינם לבין אחרים; נקודת זיכוי במס הכנסה לכל החיים, הנחת מס ברכישת דירה ראשונה, קדימות בכניסה לאקדמיה ועוד.

מאיפה יבוא הכסף?

‍
הפתרון למימון לא דורש הגדלת הגירעון או העלאת מסים. ניתן לממן את התגמול הנדרש דרך ביטול חלק מהפטורים ממס שהמדינה מעניקה כיום, שמסתכמים במעל 70 מיליארד שקלים בשנה.

אפשר לממן זאת גם באמצעות קיצוץ בפנסיות התקציביות הגבוהות של פורשי מערכת הביטחון, שמגיעות לסכומים חסרי תקדים ומכבידות על התקציב. במקום לסבסד תשלומים מופקעים, יש להפנות את הכסף לאלו שנושאים בנטל הביטחוני באמת.

בשנים האחרונות נשחטו במדינת ישראל כל הפרות הקדושות - מהיחס למשפחות שכולות ועד כיבוד יום כיפור. שחיקת ערכי הבסיס שלנו מעמידה ואולי בצדק את השאלה האם צבא העם של היום הוא הצבא של כל העם? אצל הרבים התחושה היא שלא ממש.

משכך, הצ׳ק הפתוח שנתן דור הלוחמים המופלא הזה בסדיר ובמילואים למדינה מאיים לחזור ודורש בטחונות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתייחס ללוחמיה ולמילואימניקים כאל כוח עבודה בחינם. שירות צבאי הוא חובה, אבל הוא לא צריך להיות עונש כלכלי לכל החיים.

אם לא תהיה מעטפת של תגמול הוגן למי שלוקחים על עצמם את האחריות להגן על המדינה ואת הסיכון בגופם, ובמקביל הסלחנות כלפי מי שבוחר לא לשרת תמשך וההשתמטות תשתלם, אפשרי שנגיע למצב שבו גם הפרייארים הגאים של היום לא יהיה מוכנים לשלם את המחיר במלחמה של מחר. זה הזמן לתיקון למען דור הנצחון.

דוד שרז - רס״ן (במיל׳) ביחידה מיוחדת, יזם, וממקימי התנועה הציונית ״אל הדגל״

פורסם ב׳ישראל היום׳ 25/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/military-life/article/17611589

צילום: דובר צה״ל

הבעיה אינה ראש השב"כ שראוי שיפוטר, אלא מסך העשן שמסתיר את אחריות רה"מ.

טוב מאוד שהממשלה תיפרד מראש שב"כ שכשל, אך ההתחמקות והבריחה מאחריותה שלה תוך הטלתה על כל הכפופים לה, היא הזעקה הגדולה שיש להתרכז בה

בשבועות האחרונים זה כבר הפך לנוהג. הממשלה בראשות נתניהו לא מצליחה להכריע את חמאס, לקדם שלב בעסקת החטופים (מה עם היום ה-42?), להגדיל את שורות הצבא כדי להתמודד עם כל הזירות ולא קרובה להתחיל לשקם את הצפון. אז מה כן עושים במקום? מייצרים מסך עשן.

‍

ראש הממשלה מפטר את ראש השב"כ - זה שהיה צריך להתפטר מזמן, לאחר הכרזה על פיטורי היועמ"שית - זו שמוציאה בבהילות מכתב כללי ונטול סימוכין כדי לעצור את פיטורי ראש השב"כ.

אני את הפיתיון הזה כבר מסרב לבלוע. עם ישראל שבע מפתיונות אבל הוא בהחלט רעב לאחריות ומנהיגות.

‍

לא נקום ולא ניפול

ראשית אני רוצה להרגיע אחרי כל מי שמיהר להבהיל - מדינת ישראל לא תקום ולא תיפול על פיטוריו של רונן בר. בר הוא ראש שירות שפעל רבות למען ביטחון ישראל, אך כשל כישלון חרוץ ברגע הכי קריטי בתולדותיה ועליו היה לפנות את מקומו כבר לפני זמן רב.

באשר לחוקיות הפיטורים האלו הרי שסעיף 3 לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2002 קובע כי הממשלה רשאית להביא לסיום כהונתו של ראש השב”כ, על פי המלצת ראש הממשלה. לכן, ככל שהממשלה תקבל את המלצת ראש הממשלה, הרי שהפיטורים חוקיים. אני מעריך שהמכתב החריף (אך הלא מנומק) של היועמ"שית וטענת ניגוד העניינים לא אמורים לגרום לבג”ץ להתערב בהחלטה.

למעשה לממשלה שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע למינויו ופיטוריו של ראש השב”כ, כאשר הגורם הממונה מטעמה על השירות הוא ראש הממשלה. לא יהיה זה מוגזם לומר שמינוי ראש שב”כ נמצא בליבת סמכותו ותפקידו של ראש המשלה יחד עם הממשלה מהסיבה הפשוטה - שראש הממשלה והממשלה אמונים ואחראים לביטחון המדינה.

במדינת ישראל, ביטחון המדינה הוא הנושא המרכזי בגינו נבחרת ממשלה, וביתר שאת העומד בראשה, והם גם אלו שיצטרכו ליתן דין וחשבון לציבור במקרה של כישלון.

‍

דוחפים לנו פתיון

ופה בדיוק מצוי מסך העשן האבסורדי: דוחפים לציבור את הפיתיון לזעוק על הליך פיטורים (חוקי) של ראש שב"כ שכשל, במקום להתרכז בקריאה בקול גדול ורם למימוש האחריות הזו גם על ידי הממשלה והעומד בראשה.

כשברקע חקיקה מתסיסה על חסינות חברי כנסת והעברת מיליארדים למילואימנ…סליחה - לחרדים, וסירוב מוחלט להקמת ועדת חקירה, נראה שהממשלה הזו תעשה הכל כדי לחמוק מהאחריות שלה - זו שכתובה באותיות קידוש לבנה על כל חלקותיה של הארץ היפה הזאת ושל בתי העלמין שלה.

בשורה התחתונה - טוב מאוד שהממשלה תיפרד מראש שב"כ שכשל, אך ההתחמקות והבריחה מאחריותה שלה תוך הטלתה על כל הכפופים לה, היא הזעקה הגדולה שיש להתרכז בה, כמו הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

‍

העם הזה ראוי לתיקון וראוי לקבל אליו את המנדט חזרה. עליו לנשום עמוק ולהתעלות כדי לראות את התמונה הגדולה, לעתים גם לנשוך שפתיים, ולטפל בסוגיות שהן סלע קיומה של המדינה וביטחונה.

‍

הכותב הוא עו"ד, רס"ן במיל', ממקימי תנועת "אל הדגל", לשעבר פרקליט במחלקת הבג״צים

פורסם ב'ישראל היום', 17/03/2025

קישור לכתבה המקורית: https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/17557087

צילום: דובר צה"ל